לספר הזה הגעתי באיחור רב, אבל הוא עדיין רלוונטי ואקטואלי. ברברה ארנרייך, עיתונאית בשנות החמישים שלה (בעת כתיבת הספר כמובן), לוקחת על עצמה אתגר – לחיות כמה חודשים במשרות שכר מינימום, ברחבי אמריקה. על אף אי-שלמותו של הניסוי, כי הרי בלתי אפשרי להרגיש באמת עני וחסר תקווה כשיש לך איזו רשת ביטחון ובית חם לחזור אליו, התוצאות אדירות.
כשרון הכתיבה של ארנרייך הוא מהמם – היא יודעת לספר סיפור מרתק, אבל גם לשים לב לפרטים הקטנים והכה חשובים, ועוד להגיש את הסאב-טקסט או את המסר בצורה אינטילגנטית. היא רגישה לעצמה אבל גם לחלוטין רגישה לסביבתה, לאנשים שסביבה ואותם (ואת סיפורם ומצבם) היא מנסה להבין.
קריא מאוד למרות תוכנו המדכא לבטח והטכני אולי, ובאמת מעביר סיפור, כמו הרפתקה טראגית.
והספר הזה, על דמויותיו ותובנותיו, נשאר איתי גם במהלך הקריאה, וגם לאחריה. בגדול – קריאת חובה.
…
עזוב אותך מיוגה 