קירות דקים / תמר גפני

״קירות דקים״ הוא ספר אוטוביוגרפי שלא מרגיש ככזה. הוא נע קדימה ואחורה, מוסר עובדות ואז מתעתע בהם, והכל מתוך איזה ערפל הזייתי סוריאליסטי משהו, מהורהר ונוגה.

תמר גפני היא מוזיקאית, או הייתה, או עדיין. היא מתארת ברגישות רבה את הילוכה בעולם: אהבה גדולה לפסנתר הקלאסי, מאניה-דיפרסיה, אהבות ונישואין וגירושין, חיים ברחוב וכמורה למוזיקה. זה ספר קטן וגדול כאחד, על חיים שאולי קרובים למרכז אבל הם בעצם בשוליים, על מישהי שחיה חיים מעניינים על הקצה שלהם. והיא הצליחה להכניס אותי לעולם שלה, להתרגש משמחותיה (המעטות, אולי?), ולכאוב את כאבה ואכזבותיה. ספר בכורה שלא כולם יתחברו אליו, אבל למי שכן – הוא בהחלט מרגש.

אולי הסכים מוצרט מראש לחיות את חייו בדיוק כפי שחי אותם, ובכך הייתה טמונה גאוניותו? הוא לא ייחל חיים אחרים, ויצירותיו אינן געגוע לעתיד או לעבר, אלא געגוע צורב להווה. מדוע אמנים מסתובבים העיניים עצומות למחצה, כאילו קשתה עליהם המציאות, כאילו הובטחה להם אידיליה שהתפוגגה?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s