2666 / רוברטו בולניו

טוב, זה באמת ספר שאפתני ורחב יריעה, ובולניו הוא באמת חתיכת כותב ענק.

את האגדה כולם מכירים – בולניו הבין שהוא חולה ועומד למות, ולכן כתב וכתב, כדי להשאיר ירושה למשפחתו ומורשת בשבילו. הוא כתב חמישה ספרים שונים, שמהווים יצירה אחת והיא 2666 – שנערכה אחרי מותו (בידי אחרים) לספר אחד עב כרס. כל ספר שונה מהאחרים, בעלילה, בסגנון, וכו׳ – והם נעים בין המעולה ל(יחסית) משעמם, לטעמי לפחות.

ליז נורטון, לעומת זאת, לא היתה מה שנהוג לכנות אישה נחושה, כלומר היא לא תכננה תוכניות לטווח הארוך או הבינוני ואף לא השקיעה את כל כוחותיה בהוצאתן לפועל. היא היתה חפה מכל כח רצון. כשסבלה ניכר כאבה לכל עין, וכאשר היתה שמחה שמחתה היתה מדבקת. היא לא היתה מסוגלת לקבוע לעצמה מטרה ברורה ולפעול ברציפות להשגתה. יר על כן, שום מטרה לא היתה מפתה או נחשקת מספיק כדי שתתמסר לה בכל מאודה. עצם הביטוי ״להשיג מטרה״, ברמה האישית, היה בעיניה בגדר מלכודת קטנונית. על הביטוי ״להשיג מטרה״ העדיפה את המילה לחיות ובמקרים נדירים את המילה אושר. אם כח הרצון הוא דרישה חברתית, כפי שהיה סבור ויליאם ג׳יימס, ולכן קל יותר לצאת למלחמה מאשר להפסיק לעשן, על ליז נורטון היה נכון לומר שקל לה יותר להפסיק לעשן מלצאת למלחמה.

החלק הראשון, ״המבקרים״ (ובו ארבעה חוקרי ספרות מחפשים סופר איזוטרי ומסתורי בשם ארצ׳ימבולדי), הוא נהדר וסקסי, עם דמויות מצויינות, התרחשויות שנוסעות קדימה, ואהבה גדולה לספרות ולאיזוטריה (כולם מוטיבים שהופיעו גם ב״בלשי הפרא״ הפנטסטי).

השני על ״אמלפטיאנו״, די שיעמם אותי. לא הרבה קרה, ולא לגמרי הבנתי את מקומו בסאגה.

החלק השלישי, על ״פייט״, הוא החביב עליי מכולם – נובלה מופתית שעוקבת אחרי מסעו של אוסקר פייט, עיתונאי ניו-יורקי שחור, אל עולמות התחתית של מקסיקו, אגרוף סמים כסף ופשע, הכל שם. באחד הימים אקדיש פוסט נפרד לחלק הזה, שעומד בפני עצמו, והוא פשוט מעולה – וכתוב כמו שילוב בין פרק של ״הסמויה״ לפילם נואר.

ואז החלק על ״הרציחות״ שהוא הארוך בספר, וגם הגרפי והקשה מביניהם, ופשוט מתאר רציחות של מאות נשים, אי שם במקסיקו – אבל מכיוון שאינני מבקר ספרות חמור-סבר, החלטתי פשוט לדלג עליו, מחוסר עניין.

ולבסוף, בחלק האחרון, מובא סיפור חייו של ״ארצ׳ימבולדי״, הסופר המסתורי שמככב בספר הראשון. בלי יותר מדי ספויילרים – זהו תיאור אפי של חייו מתחילתם בכפר גרמני בתחילת המאה הקודמת, ועד להפיכתו לסופר מיתי.

״איש לא זוכר עוד את פירסט פיקלר הבוטניקאי, איש לא זוכר עוד את הגנן המופתי, איש אינו קורא את הסופר. אבל כל אחד, ברגע מסויים בחייו, נהנה ממנה של פירסט פיקלר, גלידה מפתה וטעימה בייחוד באביב ובסתיו.״
״ולמה לא בקיץ?״ שאל ארצ׳ימבולדי.
״כי היא קצת כבדה מדי לקיץ. בקיץ מוטב לאכול גלידות על בסיס מים, לא על בסיס חלב.״

איך שאני לא מסתכל על זה, ״2666״ הוא אכן אירוע ספרותי נדיר. הוא שווה קריאה ואת ההתרגשות ממנו, ולו בשביל השאפתנות. לפעמים הוא מעניין יותר ולפעמים משעמם, מזגזג בין המז׳ורי למינורי, ולכל אורכו כתוב בכישרון הכתיבה המופלא והמדוייק עד מאוד של בולניו. כך או כך – זהו פרוייקט קריאה מרתק.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s