תחנה אחת-עשרה / אמילי סנט ג׳ון מנדל

ציפיתי מאוד לקריאה ב״תחנה אחת-עשרה״: הסיפור על להקה נודדת בעולם פוסט-אפוקליפטי נשמע כמו ספר שתמיד חיכיתי לו, ואפילו הכריכה האפלה והמסתורית הוסיפה. ועם הציפיה, עדיין הספר הפתיע, והתעלה על הציפיות שלי – הספר הכי טוב שקראתי ב-2018, בלי תחרות בכלל.

אז רובה המוחלט של אוכלוסיית העולם מושמד על ידי וירוס מסתורי וקטלני. הספר עוקב אחרי כמה גיבורים ראשיים, גם לפני וגם אחרי הוירוס – שכמו מאפס את הציביליזציה. אין חשמל, אין מזון תעשייתי, אין דלק. יש כאוס, יש אלימות, יש טבע שמשתלט. יש הרבה אכזריות אבל גם המון חמלה ואהבת אדם. יש געגוע למה שהיה ואבד, אבל יש גם הערכה עצומה למה שכן שרד, ולרוח האנושית.
הכתיבה עצמה היא מלאכת מחשבת (אפילו וירטואוזית, בעיניי), שמזגזגת בין זמנים ודמויות ואגדות, זזה קדימה ואחורה ולכל הצדדים, כמו בין עולמות מקבילים – ועדיין נשארת מרגשת ובהירה וסוחפת, ושואבת לתוך העולם הבדיוני.
אבל אני חושב שמה שכל כך אהבתי בספר הוא האהבה הגדולה והאנושיות שהוא מעביר. שעם כל הקשיים העצומים שקיימים ויכולים להגיע, הוא עדיין נותן תקווה בבני האדם, בביחד, ביצירה ובאמנות. וגם את הפליאה ואת ההערכה העצומה שהוא גרם לי לחוש כלפי כל הדברים מסביבי שאני נוטה לקחת כמובן מאליו.
וכמו כל ספר טוב באמת, כל כך נהניתי לקרוא, חשבתי עליו גם כשלא קראתי, ולא רציתי שייגמר. פשוט מעולה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s