ספר יפה ולירי במיוחד, שמלווה את מסעו חובק העולם של תדיאוש הפורטוגזי, בעקבותיה של איזבל, אהובתו משכבר הימים, אנרכיסטית בימי שלטונו הדיקטטורי של סלאזאר, שנעלמה יום אחד.
הסיפור נכתב כמין סיפור בלשי סהרורי, ומתואר כמנדלה, ציור מעגלי סובב ומתקרב לנקודה שבמרכזו, הלא היא איזבל. העולם שהוא מצייר כל מיוחד ויפה, אפל ומואר באותו הזמן. כל דמות שתדיאוש פוגש היא סיפור בפני עצמה, שגם שופכת עוד אור על דמותה המרתקת של איזבל.
ספר מלא ביופי, בפרטים, באנושיות, בסקרנות ובאהבת אדם. מורכב, פשוט. יופי.
…
כמו עם ״סיפורה של שפחה״, גם פה בניתי על הפוטנציאל של העלילה, והיה לי מאוד קשה עם השפה האיטית והארכאית. וכמו עם ״אי״, גם פה יש עלילה, אפילו די מעניינת, אבל העיקר הוא האג׳נדה שאורסולה לה גווין מנסה להעביר.
יש עולם אחד (אנארס) כמעט אוטופי, אנרכיסטית-קומוניסטי, שבו כל בני האדם שווים, אין באמת ממשלה, ואין גבולות – אבל כולם גם עובדים די קשה, והטכנולוגיה והאמנות יחסית מפגרים מאחור. והעולם המקביל (אוראס) אמור להיות דומה לזה שלנו – עם די הרבה פנאי, וטכנולוגיה, ומסכות, והסחות דעת.
אאא נולד וחי באנארס, והספר מלווה לסירוגין את מסעו המיוחד באוראס ובמקביל פורש את ההיסטוריה שלו, מהלידה ועד לתחילת המסע.
…
אודו כתבה: ״…כל העושה עבודה נחוצה ועושה אותה היטב – זוהי חדווה בת קיימא, שהיא אולי המקור העמוק ביותר של חיבה אנושית ושל חברתיות במלואה.״ הייתה תחושת מעמקים של חדווה, במובן הזה, בקיץ ההוא באבנאי. …הייתה התרוממות רוח בתגלית שהקשר חזק יותר, בסופו של דבר, מכל הדברים המעמידים את הקשר בנסיון.
…
העלילה מחזיקה את המתח והסקרנות, הדמויות מעניינות ונושמות ממש, והעולמות מרגישים ממשיים למדי. אבל השפה הורידה את התלהבותי מהספר – קצת מתישה ואיטית, ולא טבעית במיוחד. בכל מקרה – הייתי שמח לראות את הספר הזה בתור סדרה או סרט, להשלמת החוויה.
…
שני סיפורים שמתקדמים במקביל: בראשון נכנס לזרוס, פליט מקישינב, לבית של המפקח שיפי, ונרצח ביריות. משם נפרשת ארה״ב של תחילת המאה הקודמת, בעיקר דרך עיניה של אחותו. בשני מככב בריק, סופר כושל, שמנסה לכתוב ספר על אותו לזרוס, תהליך כתיבה שלוקח אותו למסע קודר ומשנה חיים.
…
אנשים כועסים. כולם אנרכיסטים. אני לא אנרכיסטית. אנשים שיש להם עבודה לא נעשים כועסים כל כך, לאנשים נורמליים אין זמן להיות אנרכיסטים.
…
מהספרים האלו, שלקח לי כמה פרקים כדי ממש להתחבר, אבל מהרגע שזה קרה, הוא לחלוטין ליווה אותי. בעיקר באווירה הקודרת שלו, אבל גם ביופי שהוא רואה בכל, גם בעליבות ובקושי. והכתיבה עצמה מלאה באנושיות, ובאהבה לסיפורים ולקשר בין אנשים.
…
פיי היא מנחה לכתיבה יוצרת, שטסה ליוון להעביר סדנאות כתיבה. הספר מורכב בעיקר משיחות שלה עם כמה דמויות שהיא פוגשת, כשהטריק הוא שפיי מספרת מעט מאוד על עצמה, ובעיקר מקשיבה. רייצ׳ל קאסק צולחת את הטריק בצורה מרשימה, ובמקום לעייף – היא מפגישה עם דמויות מעניינות, כשהדמות של פיי אכן מצטיירת בקווי המתאר שלה בעיקר דרך תגובותיה העדינות לדמויות שמסביבה, ולא בתיאורים ישירים.
…
וכך גיליתי, אמר, שאי אפשר לשפר דברים, ושאנשים טובים אחראים לכך לא פחות מאנשים רעים, ושהשיפור עצמו הוא אולי רק פנטזיה פרטית, בודדה במובן מסויים כמו הבדידות של אנג׳ליקי. כולנו מכורים לזה, אמר בעודו שולף צדפה באצבעות רועדות ומניח אותה בפיו, מכורים לסיפור על שיפור עד שהוא השתלט על תחושת המציאות העמוקה ביותר שלנו.
…
וכל זה עובד בעיקר כי יש לה מה להגיד, וזה מעניין, עם תובנות וקצת הומור וקצת מרירות, וכיף לקרוא.
…
מכיוון ש״ברבור שחור״ היה מוצלח כל כך, לא יכולתי להתאפק והמשכתי גם לחמש מאות ומשהו העמודים של ״אנטי-שביר״. אם ״ברבור״ עסק בלהראות שאירועים בלתי צפויים שולטים בעולמנו, אז ב״אנטי שביר״ מנסה טאלב למצוא נוסחה שתאפשר לנצל ולהתחזק מאירועים כאלו. כל מה שכתבתי על הספר הקודם נכון גם פה – רוחב היריעה, הוירטואוזיות, יכולת השכנוע. עוד אוסף מרשים של רעיונות מעוררי מחשבה, ששווים קריאה נוספת בעתיד.
[וגם הפעם, אני מדלג על ציטוטים, כי באמת יש כל כך הרבה בספר, שקשה לבחור מהם.]
…
שתי נובלות, ״עיטים״ ו״נבלות״.
הראשונה (״עיטים״) פשוט מתארת חוויות של לוחם במלחמת השחרור, במהלך הקרב עצמו. כמו הזייה, עולם ריאליסטי וסוריאליסטי באותו הזמן, בו האדם כובש את העולם ומחרב את הטבע, אבל גם העיטים ממשיכים לחוג בשמיים ולחכות לגופות שימשיכו ליפול. תיאור באמת מופלא ווירטואוזי, שמצליח להעביר חוויית מלחמה כמו שאף אחד אחר, באף מדיה, לא הצליח לתאר. לא פשוט לקריאה, אבל מתגמל ומיוחד.
הנובלה השנייה (״נבלות״), מספרת את סיפורם של זקני אותה מלחמת השחרור, שחיים בעולם של היום, ומלאי זעם על כל הצעירים שחיים את חייהם היפים כמו אנשים שלא נלחמו אף פעם, כאילו לא הייתה מלחמה מעולם. וכפעולה לסיפוק הזעם, הם מחליטים פשוט לחסל את אותם צעירים – תוך כדי העלאת זכרונות בלתי פוסקת מהימים ההם. ההתחלה משעשעת, גם בגלל הדמויות הצ׳ארמריות וגם בגלל ההומור, אבל באיזשהו שלב הרגשתי שהכל חוזר על עצמו, ולא מתקדם יותר מדי. את הסדרה (שעשו לפני כמה שנים), אגב, מאוד אהבתי.
…
ג׳זמין היא גיבורה אאוטסיידרית, חצופה, סופר-אינטילגנטית, די לוזרית וגם צ׳ארמרית, מסתובבת במושבה עתידנית על הירח, מנסה לעשות כסף (שאין לה) ולהציל את הכוכב שלה באותו הזמן. רוב הספר זה די כיף – ג׳זמין היא באמת גיבורה מעולה* שמתחשק לשבת איתה לבירה, והעלילה סוחפת כמו ספר מתח טוב, לפחות בחצי הראשון. אבל בחצי השני, הטוויסטים בעלילה מתחילים לשעמם או להתיש, ומה שבאמת מתיש הם תיאורים טכניים מפורטים של כל מה שקורה במושבת החלל. עדיין מהנה לקריאה ברובו, אבל בסופו של דבר הרגשתי שקראתי סוג של ספר טיסה. עם טוויסט וגיבורה מוצלחת*, אבל כזה שלא אזכור ממנו הרבה.
…
* מישהו כתב (איפשהו ברשת) שג׳זמין היא בחורה כמו שגבר חנון היה מדמיין את בחורת חלומותיו. בדיעבד אני מסכים, וגם זה כנראה מה שהציק לי במהלך הקריאה. היא כאילו יותר מדי מגניבה וטובה ואנטי-ממסדית בול במידה, מה שקצת משטיח את הדמות, למרות הפוטנציאל הגדול שלה.
…
את ״קיצור תולדות האנושות״ אני מגדיר כספר עצום. ״ההיסטוריה של המחר״ הכיל המון רעיונות מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל היה מפוזר בהרבה מקודמו. ו״21 מחשבות״ כבר הרגיש כמו אוסף של השערות, טענות לא מבוססות או מנומקות מספיק, וטיעונים שכבר קראתי בספרים קודמים. יובל נח הררי עדיין כותב בצורה בהירה ומעניינת, אבל הספר הזה הרגיש לי מבולבל בהרבה מקודמיו, או פחות קוהרנטי.
…
רבים מאיתנו שמחים לתת לענקיות הטכנולוגיה את הנכס היקר ביותר שלנו – המידע האישי שלנו – בתמורה לחשבון מייל בחינם ולסרטוני חתולים מצחיקים. דומה הדבר לשבטים האפריקניים והאינדיאניים שמכרו לכובשים האירופאים ארצות שלמות בתמורה לחרוזים צבעוניים וכל מיני פיצ׳יפקעס. אם בעתיד אנשים ינסו לעצור את זרם המידע, הם יגלו שזה בלתי אפשרי, כי כל אורחות חייהם ואפילו בריאותם תלויים בזרם המידע הזה.
…
ועם זאת, גדולתו של נח הררי ככותב עדיין שם, כשהפרקים האחרונים של הספר היו בעיניי מעוררי השראה, מספקים תובנות ורעיונות מסקרנים ומחכימים. אז בכל זאת היה שווה את הקריאה, ואמשיך לחכות לעוד המשכים בסדרה.
…
״הברבור השחור״ כקונספט כבר מוכר, והפופולריות שהספר זכה לה מעידה על כך. אבל לא חשבתי שספר עמוס בן חמש מאות ומשהו עמודים יכול להיות כל כך מרתק וסוחף. טאלב מודה ומעיד כל הזמן שהוא לא מחפש לכתוב ספר מדוייק או תמטי יותר מדי, אלא בעיקר לגרות את הדמיון, את המחשבה, להתסיס ברעיונות – והוא מצליח ובגדול.
[הפעם אני מדלג על ציטוטים, כי באמת יש כל כך הרבה בספר, שקשה לבחור מהם.]
זה ספר על התנהגות אנושית, ועל כלכלה, ומוסר, ועוד המון אספקטים אחרים, כשמטרתם העיקרית היא להדגים את מקומם ושליטתם של אירועים מטלטלים ובלתי צפויים בעולמנו. הוא רחב יריעה, ומדגים את רעיונותיו דרך פילוסופים עתיקים, דמויות בדיוניות וחוקרים עכשויים במקביל. וגם אם לפעמים הוא לא מרגיש מדוייק, או מפספס כמה נקודות בהגשה – הוא בהחלט מצליח במטרתו, מעביר את הפילוסופיה שלו, וגורם לחשוב.
…
ציפיתי מאוד לקריאה ב״תחנה אחת-עשרה״: הסיפור על להקה נודדת בעולם פוסט-אפוקליפטי נשמע כמו ספר שתמיד חיכיתי לו, ואפילו הכריכה האפלה והמסתורית הוסיפה. ועם הציפיה, עדיין הספר הפתיע, והתעלה על הציפיות שלי – הספר הכי טוב שקראתי ב-2018, בלי תחרות בכלל.
אז רובה המוחלט של אוכלוסיית העולם מושמד על ידי וירוס מסתורי וקטלני. הספר עוקב אחרי כמה גיבורים ראשיים, גם לפני וגם אחרי הוירוס – שכמו מאפס את הציביליזציה. אין חשמל, אין מזון תעשייתי, אין דלק. יש כאוס, יש אלימות, יש טבע שמשתלט. יש הרבה אכזריות אבל גם המון חמלה ואהבת אדם. יש געגוע למה שהיה ואבד, אבל יש גם הערכה עצומה למה שכן שרד, ולרוח האנושית.
הכתיבה עצמה היא מלאכת מחשבת (אפילו וירטואוזית, בעיניי), שמזגזגת בין זמנים ודמויות ואגדות, זזה קדימה ואחורה ולכל הצדדים, כמו בין עולמות מקבילים – ועדיין נשארת מרגשת ובהירה וסוחפת, ושואבת לתוך העולם הבדיוני.
אבל אני חושב שמה שכל כך אהבתי בספר הוא האהבה הגדולה והאנושיות שהוא מעביר. שעם כל הקשיים העצומים שקיימים ויכולים להגיע, הוא עדיין נותן תקווה בבני האדם, בביחד, ביצירה ובאמנות. וגם את הפליאה ואת ההערכה העצומה שהוא גרם לי לחוש כלפי כל הדברים מסביבי שאני נוטה לקחת כמובן מאליו.
וכמו כל ספר טוב באמת, כל כך נהניתי לקרוא, חשבתי עליו גם כשלא קראתי, ולא רציתי שייגמר. פשוט מעולה.
…
עזוב אותך מיוגה 