“Into The Wild” / סרט

"בקיצור, החבר שלי מספר לי על אופציה לרילוקיישן באיזה חור באמריקה. שנה-שנתיים לעשות קצת כסף, הוא אומר, ואז אפשר להתחיל את החיים. בנאדם, אני אומר לו, אתה עוד רגע בן 40 ויש לך אישה ושני ילדים – לאיזה חיים בדיוק אתה מחכה שיתחילו, וכמה פעמים אתה מצפה שעוד נקיים את השיחה הזו?"

ככה מרביץ בך דרור פויר את כל התורה, בפרוזה מדהימה, "רק עד שהחיים יתחילו". ואני כותב "מרביץ", כי הוא בעצם מרביץ לי, חזק, ואיפה שכואב. כי כמו החבר שלו, כך גם אני, מבלה במשרד כל השבוע, וחולם על… הכל חוץ מהמשרד, אני מניח. על איך שאשנה את העולם, ועל איך שאצא לטיול ענק, ועל איך שהחיים יהיו יום אחד באמת פנטסטיים כמו כל הסיפורים שאתה קורא. עכברוש משרד עם שאיפות לצאת מכלוב הזהב. כזה אני.
בגלל זה, יש בסיפורי מסע טובים משהו ששובר אותי. תמיד הם מספרים על זה שהחיים שלו באמת התחילו, על אלו שהסיפור שלהם היה כל כך מוצלח שהוא שווה ספר או סרט, שבאמת חיים את החיים. ו"Into The Wild", הוא סרט מסע כל כך, כל כך, טוב.

כריסטופר מקנדלס לא חיכה שהחיים שלו יתחילו. הוא פשוט גרם להם להתחיל, בדרך הכי ברוטלית שיש. בגיל 21, אחרי שסיים בהצטיינות קולג' (וכנראה קרא גם יותר מדי ספרים של ת'ורו וג'ק לונדון), החליט כריס לשרוף את כל חסכונותיו, לעזוב את משפחתו בלי התראה מוקדמת, ולנדוד. הוא התחיל לנוד ברחבי ארצות הברית בלי כוונה מוקדמת, מטייל בין נופים מדהימים (הפסיפיק קרסט טרייל, למשל), פוגש אנשים מסקרנים והזויים בדרך, וחי, בלי מטרה. עד שבשלב מסויים הבשיל בראשו רעיון די פסיכי – להגיע לערבות אלסקה, נופיה המבודדים והמדהימים, ולחיות שם. לבד. רק הוא, והטבע. זה לקח לו בערך שנתיים, אבל בסוף הוא אכן הגיע לשם, וזה, בגדול, כל הסיפור.

הספר היה ראשון. הפך לספר פולחן בארצות הברית, ולא תורגם לעברית. לא קראתי. הסרט ביקר בארץ לפסטיבל ירושלים, אבל לא יצא בהפצה מסחרית, ובאמת שאין לי מושג למה. אבל לפחות הוא בדרך הנכונה להפוך לסרט פולחן, מאלו שאתה שומע עליהם מחברים (או שהספרנית הדילטנטית ממליצה עליהם). אז למה הוא כל כך טוב?

קודם כל, כי שון פן בחר בדרך נפלאה כדי לספר את הסיפור. חלק ארוך של המסע, וחלק יותר קצר על חייו של כריס באלסקה, וחוזר חלילה. בראיון, הוא אמר שמה שכל כך משך אותו בסיפור היה הרעיון שכריס הספיק לחיות בזמן קצר חיים שאנשים אחרים מחשיבים כמלאים. ובדיוק כך נפרשות בפנינו השנתיים המופלאות הללו, על כל הרהורי המסע, החיים, היחסים וההרפתקאות. הסרט אמנם ארוך ואיטי, אבל עדיין מצליח לרתק לכל אורכו. כי האיטיות של הסרט הזה פועלת דווקא לטובתו; בקטעים שדמותו הסוחפת של כריס מרפה לרגע מהתובנות שהשיג בחייו הקצרים, עדיין נשאר לך מספיק זמן להרהר, מול הר מושלג או מדבריות מתעתעות, בערכים שמושלכים לעברך. הסרט מצליח להעביר את התחושה החמקמקה הזאת של מסע, נותן לך הרגשה שגם אתה שם, במקום הגיבור, עובר איתו את הדרך, הפיזית והמנטלית כאחד.

כל אלו לא היו עובדים, אלמלא גם שאר הנוטלים חלק במלאכה עשו עבודה מעולה.
הצילומים אדירים. שלל מרהיב של נופים, החל מאלסקה הקפואה, דרך השדות של דרום ארצות הברית, טבילה בנהרות גועשים, וכלה במדבריות מקסיקו. וגם ההשתקפות של הדמויות ושלל רגשותיהם עוברים היטב במלצמה הרגישה. רק חסר שאיזה סינמטק ירים את הכפפה ויציג אותו על מסך מלא, כמו שנדרש באמת.
השחקנים נהדרים (גם אם קצת יפים מדי לטעמי). אמיל הירש האלמוני נכנס היטב לדמותו כריס הכריזמטי, ואיתו שלל שחקני המשנה. אהבתי במיוחד את זוג ההיפים, ואת ליטל-ג'וני-מיטשל עוצרת הנשימה ביופיה. כולם עושים עבודה טובה ומאופקת במידה.
והמוזיקה, הוי המוזיקה. אדי ודר אחראי על פסקול מדהים, אחד הגדולים וההולמים שיצא לי לשמוע. מכניס אותך לסרט כבר מההתחלה, אומר את המילים שכריס חושב עליהן בראשו. כמו וויס אובר נסתר, שנזרק לך לתוך התת מודע, ונשאר איתך גם אחרי שהסרט מסתיים. (לקריאה נוספת על הפסקול, הספרנית הדילטנטית מבינה הרבה יותר גדולה באדי ודר).

בסופו של דבר, כריס מצליח להשתחל ללב של כל אדם שנקרה בדרכו. אני חושב, שזה בגלל שדמותו מגלמת את הבנאדם האולטימטיבי שעושה בדיוק את מה שהוא רוצה. שמבין לגמרי את הערכים שלו, ופועל בדיוק על פיהם. וזה מכשף וסוחף, אפילו אם הערכים האלו לא תואמים את אלו שלך. ויין, החוואי שנותן לו עבודה ומקום ללון בו, שואל אותו מה הוא מחפש באלסקה, מה הוא הולך לעשות שם. כריס עונה, "just be, man, just be". וזה עמוק, כמו שזה יומרני. וזה בדיוק החומר שממנו קורצו אגדות, ושעליו מספרים סיפורים.
וזה בדיוק מה שנחרט לך במוח.
כשאתה יושב במשרד, ומפנטז על הרגע החמקמק הזה.
הרגע שבו החיים יתחילו.

מודעות פרסומת

“The King Of Kong” / סרט

לסרט המקסים הזה הגעתי דרך רשימת הדוקומטריים-הטובים-בעולם כלשהי (וכנראה שהוא גם דורג ראשון, אחרת אין סיכוי שהייתי צופה בו). מהסרטים האלו שאתה מגיע אליהם עם מינימום ציפיות, ויוצא עם פה פעור.

על הנייר, הסרט עוקב אחרי מירוצם של שני מתחרים לעבר שיא העולם ב"קינג קונג". כן, הארקייד הזה עם הבחור שקופץ מעל חביות ומטפס על סולמות. לכאורה, אין כאן כלום. בפועל, וזו גדולתו של הסרט, מצאתי את עצמי מרותק מהרגע הראשון ועד הסוף.

הסרט מזגזג בין שניים.
המתחרה ה"טוב", סטיב וויבי – אול אמריקן גאי, שוכן פרברים, איש משפחה למופת, שכל חייו היה על סף הצלחה בחיים, וכשל. חצי לוזר שכזה. עד שיום אחד הוא מחליט שהוא רוצה להיות הכי טוב בעולם במשהו, וכך הוא מוצא את משחק ה"קינג קונג". רוכש לו מכונת משחק, מתמכר, ומגלה שהוא באמת ממש טוב במשחק.
מולו עומד שיא העולם הנוכחי של המתחרה ה"רע", בילי מיטשל – ילד פלא לשעבר, ענוד בעניבת הדגל האמריקאי, משדר הצלחה ושחצנות בכל מאודו.

וזהו. לא צריך הרבה יותר. שני טיפוסים, הצד הטוב של אמריקה מול הצד הרע, נלחמים יחד על השיא העולמי. אם מוסיפים גם אוסף של דמויות משנה אקסצנטריות לחלוטין (מהסוג שנמצא לרוב אצל לואי ת'רו, או ג'רי ספרינגר), כמה תככים, הרבה אמוציות, ועריכה תזזיתית, והנה – תמצית הסיפור האמריקאי בשעה וחצי. אותי, זה הספיק כדי לסחוף תוך חמש דקות בדיוק. תבלו.