פורמלין

כשהייתי קטן, אהבתי לשחק בפורמלין. אני יודע שזה נשמע מוזר, הרי ילדים אוהבים לשחק ברופא וחולה, או במחבואים, או סתם לשרוף נמלים עם זכוכית מגדלת. ואני, פורמלין. זה שאבא שלי היה אז פתולוג בטח עזר. הוא דווקא אהב את המשחקים האלו, הרי כמה אבות מתבאסים כשהבן שלהם מגלה עניין שקרוב למה שהם מתעסקים בו? בראיה לאחור, אני נזכר ומבין שאמא שלי לא כל כך התלהבה מהעניין, אבל זה לא שינה הרבה, אבא עדיין היה מביא לי כח שבוע איזה שני ליטר פורמלין, כדי "לפתח את היצירתיות של הילד", כמו שהוא היה אומר.

התחלתי במקרה. הפלתי איזו טבעת של אמא שלי לתוך איזה מיכל פלסטיק שקוף עם פורמלין, שאלוהים יודע למה היה שם. ראיתי את הטבעת משייטת לה בהנאה בנוזל, וכמו ילד סקרן, התחשק לי להפיל לשם עוד דברים, כדי לראות מה קורה. אז זרקתי לשם קוביית שוקולד, ובובה קטנה של פאואר ריינג'ר ששנאתי, ומכיוון שהיה זר פרחים יפה ליד, עוד מהשבת שעברה, תלשתי אחד, וזרקתי פנימה. אני לא כל כך זוכר מה גרם לי לעזוב את העניין, אבל אני זוכר בבירור את תחושת הפליאה שאחזה בי כשחזרתי להביט במיכל אחרי יומיים. ילד קטן, אמנם, אבל אבל מספיק אינטליגנט כדי להבין שאם הפרחים מחוץ לנוזל נבלו, אבל האחד שבפנים עדיין מלא חיים (אפורים אמנם אבל עדיין חיים), אז יש פה משהו קסום.

כשאבא שלי ראה אותי מתרגש, הוא בכלל היה מאושר. יום אחר כך, שקית מלאה פורמלין, "קח בן, תהנה!". באותה תקופה, הכנסתי הרבה דברים לנוזל הפלא, רק כדי לבדוק מה קורה. אבנים, צמחים, פנס קטן, כל מיני סוגים של אוכל, דברים כאלו. אמא בדרך כלל התעצבנה, אבל אבא הרגיע אותה והיה מאושר. לפעמים גם אבא היה מתעצבן, בעיקר שזרקתי לתוך הפורמלין דברים שהיו חשובים לו, כמו למשל האולר השוויצרי שהוא קיבל בהוקרה מהיחידה שלו בצבא. אז פשוט למדתי לא להשתמש בדברים שהם אוהבים. אחר כך הגיעה התקופה של החרקים, מכל הסוגים. נמלים, תיקנים, פרפרים, צרצרים. אני חושב שבתקופה ההיא באמת הייתי מאוהב. התחושה הזו, של לקחת משהו שימות בקרוב, ולתת לו חיי נצח! זה הקסם הכי גדול שילד יכול לדמיין…

ואז, בוקר אחד, הגיע רון, השכן והחבר הכי טוב שלי, לגן שלנו, בוכה ממש. הוא סיפר לי שדוגלי, החתול שלו, חולה מאוד, והולך למות. עכשיו, לילד, לשמוע בשורה כזו, זה חתיכת שוק. למזלי, היה רק קסם אחד שידעתי לעשות…

כשאבא שלי ראה את דוגלי בפורמלין בתוך האקווריום שלי, ראיתי אותו בפעם הראשונה כועס באמת. הוא נהיה אדום, צעק כמו משוגע, ואמר שזהו, סיימנו עם כל המשחקים האלו בפורמלין! ובנוסף, בתור עונש, אני לא נפגש עם חברים למשך שלושה ימים. אז במשך שבוע בכיתי ובכיתי. לא היה אכפת לי כל כך מהחברים, אבל הפורמלין, המשחק שהכי אהבתי… אחרי שבוע של התחננויות, אבא שלי נשבר, והסכים להביא לי עוד פורמלין, אבל בתנאי שלא אכניס חיות לפורמלין בלי לשאול אותו קודם. הסכמתי, ולמדתי את הלקח.

חודש אחר כך, סבא של רון מת. בהתחלה חשבתי שרון במצב רוח נוראי רק כי הוא אהב אותו. רק אחרי כמה ימים, רון סיפר לי שהוא עצוב מאוד, כי אמא שלו אמרה לו שגם הוא ימות יום אחד. אבל לי, זה בכלל לא נראה נורא, אמרתי לו. כי אני יודע איך אפשר להמשיך לחיות לנצח. הנה, אמרתי לו, תראה את דוגלי, עומד זקוף בתוך האקווריום שבחדר שלי, ומסתכל עליי כל הזמן בעיניים נוצצות. הרי אם תהיה חולה, אוכל לשים אותך בפורמלין, ותחיה לנצח, אמרתי. אבל רון, ילד חכם, אמר, "ומה אם תמות לפני?"
למזלי, אחרי שאבא לקח לי את הפורמלין בפעם הקודמת, ידעתי לשים מהחומר בצד כל פעם, אז היה לי מספיק. קבענו למחרת בבוקר, כי היה יום שבת ולא היה לנו גן. אני מילאתי את האמבטיה בפורמלין, ורון לבש את בגדי השבת שלו, ונכנס. בהתחלה הוא שכב בשקט בפנים, מחכה בשלווה לחיי הנצח שיגיעו. אבל אחר כך הוא התחיל להתנגד ולנסות לצאת. ואני, כל כך רציתי לראות את זה קורה, שעזרתי לו, הכנסתי לו את הראש חזק לתוך הפורמלין, עד שהכל נהיה שקט. אבל שלא כמו לדוגלי, רון נשאר עם מבט הרבה יותר מפחיד בעיניים.

עכשיו אני כבר ילד גדול. נכנסתי אז למוסד לילדים עבריינים, לכמה חודשים. שאלמד, שאבין שטעיתי. ואני, גם היום מספיק חכם להבין שטעיתי.
אז היום אני עדיין עושה את מה שאני הכי אוהב, משחק בפורמלין.
רק שהיום, כבר אף אחד לא יודע על זה.

מודעות פרסומת

קלאסה אחרת, אנפלאגד – תחתונים

"את יכולה להיכנס. תסגרי את הדלת אחרייך. את לא הולכת לשום מקום."

היא נכנסת. עידו מביט בה לשנייה. ואז, מושך אותה אליו, לחיבוק עמוק.
זאת אמנם רק הפעם השניה שהם נפגשים, אבל הוא מרגיש שהיא מתמכרת לחיבוק, מרגישה בנוח, שוקעת לו בין הידים.
הוא מושך אותה ביד, אל הסלון, מושיב אותה על הכורסה.
"תרצי משהו לשתות? מים? קפה? יין?"
"מממ, יין יהיה נחמד…"

עידו מתרחק מעט אל עבר המקרר, "אז איך היה היום? טיפים טובים?", ושולף בקבוק שקורר היטב, וידלל קצת את הלחות הנוראית של העיר הזאת.
את התשובה שלה הוא שומע באוטומט. הוא כבר שמע אותה, במקום אחר או בזמן אחר.
הוא מתיישב לידה, על הספה, ועונה באותה מכניות מוסווה. הוא באמת מעט סקרן, אבל מחלחלת בו אותה תחושה של דה-ז'ה-וו.
שיחה נינוחה. בעיקר רגיש, ומדי פעם גם שולח עקיצה קטנה. והיין מעקצץ בעצמו, אצל שניהם. האווירה מתחילה להשתחרר.
הזמן מקפץ, ואי אפשר לברוח מזה, היא בחורה, והוא בחור.

עידו מנצל רגע של שתיקה, ומסתכל בה במבט מהפנט ומהופנט כאחד.
הוא מתקרב, ומנשק אותה ברגישות, והיא, היא מתמסרת למגע.
ואז הרגישות הופכת להתלהבות, וההתלהבות מתחילה לגעת בכל הגוף.
ועידו, כל מה שהוא יכול לחשוב עליו, אם נהיה קונקרטיים לרגע, הוא התחתונים שלה.
והוא קם, ומושך אותה בידו בעדינות, ויש היסוס קל של מחשבה בסירוב שלה.
ועוד משיכה קטנה בידה, מפנק במבט קטן ומתחנחן, והיא קמה אחריו, מובלת ומחוייכת בדרך למיטה שלו.

ואי אפשר לעצור את זה עכשיו.
אין דרך לברוח.
הוא עומד יותר מדי קרוב, איך לעזאזל היא הגיעה לפה?
עומדת כמעט ערומה, ועידו חושב, דמט, לפני יומיים בכלל לא הכרתי אותה…
והסצינה שחזרה כבר יותר מדי פעמים, עוברת לו בראש. שמח ומתוסכל באותה שניה מתוקה.
ומתי יימאס, ומה יהיה עם העיר הזאת, ולא נמאס כבר?
והיא נתפסה ברשת שלו, הוא יודע את זה.
עוד אחת.
ההתרגשות פוחתת מפעם לפעם.

והיא מביטה במבט מלא תקווה, והוא חושב לעצמו, הנה, עוד לב שבור.
ומצמיד אותה אליו. ומנשק בהתלהבות, והידיים שלו משתקעות בגב השברירי שלה.
והוא מרחיק את הראש לרגע, ומביט בה במבט סקרן.
והיא אצלו בחדר, כשעליה רק תחתונים.

[מתישהו באמצע סדרת הפוסטים "קלאסה אחרת" של תודעה כוזבת, כבר לא יכולתי להתאפק]