“לוליטה” / ולדימיר נבוקוב

ספרים רבים ומילים רבות נכתבו על "לוליטה", שם שכבר הפך למטבע לשון. אז אקצר במיוחד.

חד וחלק, זה התרגום העברי הכי טוב שנתקלתי בו, בלי שום ספק. דבורה ריינהרט אחראית פה על עבודת קודש, יצירת מופת של תרגום. היא מתענגת על שפתו המורכבת של נבוקוב, ומעבירה אותה באופן נפלא לשפה העברית, משחקת איתה, מייפה אותה, מרגשת איתה. זה נשמע מוגזם, אבל מצאתי את עצמי פעור פה מהשפה העשירה והיפה בערך פעם בעמוד או שניים, מההתחלה ועד הסוף. לאחר קריאה של כמה פרקים, גיליתי בסופו של הספר אחרית דבר מאת המתרגמת, על מלאכת התרגום, שהעשירה את הקריאה עוד יותר.

הסיפור עצמו, אותי לפחות, די שיעמם. רוב ייחודו של הספר, כפי שמציין מנחם פרי באחרית הדבר שלו, הוא בשפתו, וכך גם הייתה הקריאה. מצאתי את עצמי מרחף על גבי העלילה (נו, גבר מבוגר מתאהב בנערה צעירה ויוצא איתה למסע ברחבי ארצות הברית), ומתענג על השפה. כנראה, שזה מה שהופך אותו לספר "גדול" או "חשוב". בשבילי, זה לא מספיק.

מודעות פרסומת

“בעל זבוב” / וויליאם גולדינג

הרבה מזמן הקריאה שלי הולך על כיסוי "חורים בהשכלה". ספרים שנראים לי מעניינים, אבל באופן לא ברור הצלחתי לחמוק מהם עד היום.
"בעל זבוב" הוא בהחלט אחד מהם.

סיפור מוכר שזכה מאז ללא מעט שיחזורים בצורה כזאת או אחרת, על חבורה של ילדים שניצלים מהתרסקות מטוס, ומוצאים את עצמם על אי בודד, ללא מבוגרים. זהו בהחלט אחד מאותם סיפורים נדירים ועל זמניים, כאשר כמעט ולא ניתן רקע על הילדים (מעבר לכך שהם אנגלים, מה שדווקא משפיע על הסיפור). טאבולה-כמעט-ראסה.

בשפה תיאורית ויפה מצוייר האי עצמו, על יופיו וסכנותיו, ומשמש כתפאורה מושלמת למבנה החברתי הקלוקל שנוצר במהרה בין הילדים. כמובן שחברת הילדים התמימה והראשונית מקבלת צורה ואכזריות הדומה לחברה המבוגרת שאנו מכירים ורגילים אליה, ושינוי זה מטיח בפנינו את המציאות הרקובה של החברה והפוליטיקה היום. אני כותב "כמובן" , כי היום, עשרות שנים אחרי שהסיפור נכתב, מדובר כמעט בקלישאה. ראינו את זה ושמענו את זה כבר בעבר, והרעיון של "להעביר קבוצה של אנשים לתנאים אחרים לחלוטין ולראות שהם מתנהגים בדיוק באותו אופן", הוא רעיון שחוק מאוד.

אבל בכל זאת, מצליח "בעל זבוב" לספר את הסיפור ולהעביר את המסר בצורה אלגנטית ויפה, מבלי להיכנס לקלישאות (או למה שאנחנו מכנים היום קלישאות). ויותר מזה, השינוי שחל בכל אחד מהילדים מהרגע שהגיע לאי ועד לסוף הסיפור משורטט בצורה טובה. ואני אפילו הרגשתי שהסופר מכריח אותי, ממש בסצנה האחרונה, להביט אחורה ולהבין שהילדים יראו את העולם אחרת, צבוע בצבעים אחרים.

“חלון פנורמי” / ריצ’רד ייטס

התוכנית המקורית להיום הייתה לכתוב על "הידרומניה" של אסף גברון, אבל אחרי רות ריישול, החלטתי לחזור למדף הקלאסיקות. "חלון פנורמי" של ייטס יצא לפני כמה חודשים במהדורה עברית, ומשך אותי אליו עוד מהכריכה האחורית: סיפורו של זוג בורגני, שמנסה לברוח מכלוב הזהב בו הוא חי אל עבר חיים מלאי משמעות. מישהו חכם אמר פעם שכולנו נמשכים לאמנות שאנחנו יכולים להזדהות איתה, ובאנג, זה בדיוק סיפור לעכבר משרד שכמוני.

פרנק  ואייפריל ווילר הם הפרפקט אמריקן קאפל, הוא עובד בעבודה חסרת משמעות שהוא שונא, והיא מטפלת בשני ילדיהם. כמובן שההתחלה לא הייתה כזאת, פרנק היה שובר לבבות שרמנטי עם שאיפות לכבוש את העולם , ואייפריל בלונדינית אינטילגנטית עם שאיפות להיות שחקנית. אבל שני ילדים מאוחר יותר, והם קבורים עמוק בדירתם ב"דרך המהפכנים", עם חלון פנורמי גדול הצופה אל הגינה. החלומות והשאיפות, כמובן, נשכחו. באופן קולח, כמעט בלי תיאורי רגשות ובעזרת הרבה ניואנסים של הדמויות, מתאר ייטס בספר את נסיונם הנואש כמעט של הווילרים לצאת מ"מעגל הבורגנות" אל עבר עתיד "בעל משמעות". מהו עתיד בעל משמעות?

אז זהו, שאף אחד לא יודע, לא הגיבורים ולא המספר. לאנשים כמוני, שרוב הספרים שהם קוראים נפתחים עם איזושהי תקווה דבילית למצוא שם את משמעות החיים, גם הספר הזה לא יספק תשובה. מה שייטס כן מעניק, ובשפע, זה אגרופים בבטן הפרברית, הדגמה לכמה קשה יכולה להיות הדרך, והרבה תסכול. זהו כלוב זהב שקל מאוד להיכנס אליו, אבל קשה לצאת – כנראה שהחיים המודרניים כובלים אותנו הרבה יותר חזק ונוח ממה שנרצה להאמין. ו"החלומות שלנו הם הסיפור האמיתי", כן הא, פאק איט.

אבל יש מכל הסיפור הזה, יש משפט אחד ענק שאני לוקח איתי. בפגישתם הראשונה באיזושהי מסיבה, שואלת אייפריל את פרנק, "מה אתה עושה בחיים?". ופרנק, כמו שרק בחור בן עשרים יכול, עונה. "אם הייתי יודע, תוך חצי שעה כבר הייתי משעמם אותך". זה מרגיש כמו תמצות מושלם.

ואי אפשר בלי כמה מילים על הסרט.

אחרי קריאה של הספר, הסרט הוא המחשה נהדרת, מיצוי די נאמן למקור בשעתיים קולנועיות. דרך לחזק את הזיכרון ולחדד את המסר, בלי צורך לקרוא את הספר שוב. ללא קריאה של הספר, כנראה שיש שם יותר מדי חורים בעלילה. במקרה כזה, אני ממליץ על סרט המופת (הראשון של אותו הבמאי, סם מנדז), "אמריקן ביוטי". אחד הסרטים האהובים עליי, ודוגמה לכך שפעם בכמה שנים האוסקר באמת מגיע לידיים הנכונות.

"מרת דלאווי" / וירג'יניה וולף

כבר כמה חודשים שהיא מחייכת אלי. נחה אצלי בחדר, מעפעפת בעדינות מדי פעם, מחכה בסבלנות עד שאקדיש לה זמן. השמלה הכחולה והפשוטה שלה כל כך עושה לי את זה, עד כדי כך שאני יודע שאסור לי להרוס את הקשר בינינו, ולכן גם אני מחכה. מחכה שאהיה במצב רוח שיתאים להתמסרות מוחלטת.
“מרת דלאוויי”. באחד מביקורי בחנות-הספרים-המשומשים-השכונתית-החביבה, נתקלתי בעותק הזה. נכתב ב-1925, נדפס בעברית ב-1976, מדיף ריח של ספר ישן, הכריכה בכחול עמוק, הדפים כבר כבר צהבהבים. כמו עוד כמה מחבריו, הספר ישב בערמת-הספרים-שממתינים-לתורם. אתמול, חמישי בערב, אני בדרך חזרה מהמשרד.

היעד המקורי היתה מסיבה שחבר מארגן בבית, אבל משהו בכל זאת גרר אותי הביתה, חשק רומנטי להסתגר ולקרוא. כבר חושך בחוץ, ואני מתחיל לקרוא את “מרת דלאוויי”, וכבר משלב הריח והשורות הראשונות אני יודע שיהיה לי כיף, אבל בטח לא קל.

הסיפור כורך מספר דמויות לונדוניות למעט מאוד עלילה, והרבה מאוד הרהורים. קלריסה דלאוויי, ריצ’רד אהובה, פיטר שהיה ועדיין מאוהב בה, סאלי חברתה, כולן (ועוד כמה דמויות על הדרך) מטיילות ברחבי הכרך כמו שהיית מצפה מאריסטוקרטיה אנגלית של תחילת המאה, מתחבטות בשאלות חשובות יותר וחשובות פחות, כשמעט מאוד קורה מסביב. הסיפור מתפתל וקופץ בין הדמויות, ודי קשה להבין מי מדבר או חושב באותו רגע, וזה חלק מהחן של הספר. נוצר פה מרקם עמוס של רגשות ותהיות, שכל דמות מושכת אותו לכיוון אחר. השפה, יש לציין, קשה ולא זורמת, אך יפה עד מאוד, מביאה באותה בהירות תיאורים מקסימים של הסביבה, וניואנסים דקים של הרגש.

אז אחרי לילה נעים ומחצית ספר, אני יכול לומר שזה כל מה שציפיתי מהערב הזה.

אני חייב לציין שמהמחצית השניה של הספר נהנתי פחות. אולי מופשט מדי בשבילי, ובמקרים כאלו, היופי של הכתיבה ווהנאה מהחדשנות פגים מעט, ואני מתחיל להשתעמם.
אבל…
כמה ימים מאוחר יותר, הוקרן באחד מערוצי הסרטים הסרט "השעות", שמתגלגל כולו סביב "מרת דלאווי" זה. כבר ראיתי את הסרט בעבר, אבל הפעם פשוט שמעתי אותו ברקע בעודי קורא בחדר אחר, ונפל לי עוד אסימון: ההתחלה של הסרט כמעט נטולת מילים. פס הקול, ההולם כל כך את הסרט, יכול היה להלום באותה מידה גם את הספר, ומרחיב בצורה מקסימה את מה שניסתה וירג'ינה וולף להעביר בכתיבתה. הרקע הזה למחשבות, שהתגלגלו מחדש לספר, הפיחו חיים חדשים בסיפור, והרים את חוזקו ויופיו בעיניי בדרגה או שתיים.
אז אפשר לקחת את זה בתור הוראות שימוש –
ערב שקט, "מרת דלאווי" ביד, והפסקול של "השעות" ברקע. ועדיף להגיש צונן.