מערה בשלג / ויקי מקינזי

אי שם בשנות השישים, כשאף אחד במערב כמעט ולא ידע מה זה מדיטציה או בודהיזם – בחורה אנגלית צעירה מוצאת את עצמה בצפון הודו, מתרגלת בודהיזם טיבטי, ולבסוף מגיעה ל-13 שנים לבד, במערה, על צלע הר. הסיפור הזה מדהים ומעורר השראה כמו שהוא נשמע, וגם עושה חשק, בצורה כזו או אחרת.

…

״ברגע שאנחנו מבינים שטבע הקיום שלנו הוא מעבר למחשבה ולרגשות, שהוא רחב להדהים והוא מקושר עם כל הישויות האחרות, אז נעלמים תחושות הבידוד והנבדלות, הפחד והתקוות. זוהי הקלה עצומה!״ היא אמרה, והקהל לא יכול שלא להאמין לה. זוהי האמת המיסטית שאותה גילו הקדושים מכל הדתות – חדוות האחדות שמופיעה לאחר שמשילים את האגו.

…

מדובר בביוגרפיה (ולא אוטוביוגרפיה) של טנזין פלמו, שמצליחה להעביר באופן מעולה את דמותה המרשימה, את ההתלהבות ואת תחושת השליחות – אבל גם את הרגעים הקשים ואת החלקים הלא מושלמים בסיפור, וזה עדיין נפלא. קריאה מרתקת ומעוררת השראה.

…

האחרות / שהרה בלאו

גם יחסי הציבור של הספר הזה, וגם הכריכה האחורית שלו, הבטיחו ספר שערורייתי בהרבה ממה שקראתי. ציפיתי לספר שיוצא בצורה אגרסיבית נגד הדרישה החברתית להורות, בעיקר כלפי הצד הנשי של החברה. בפועל קראתי ספר מתח מאוד מיוחד בצורתו, ועם אג׳נדה – אבל ספר מתח.

הדמות הראשית, שילה, היא אישה בשנות השלושים לחייה, שמוצאת את עצמה סבוכה בפרשת רצח של דמות מעברה, רצח טקסי שנראה כמו מניפסט שקשור להורות. היא ספק חוקרת וספק חשודה, בעולם ישראלי מאוד, אבל גם מקושט בהמון מקראיות ופאתוס, בשפה ייחודית למדי. אז באמת בתחילת הסיפור, הדיון בשאלה ההורית מודגש בהרבה, אבל איפשהו באמצעו הוא נשלח לרקע, וזה הופך לספר מתח טוב, שבו רק רציתי לדעת מה קורה בסוף.
ועם כל אלו – מעניין, מיוחד, ושווה קריאה.

…

אי / אלדוס האקסלי

בנסיון השלישי הצלחתי לצלוח את שישים העמודים הראשונים של הספר, וגם אז בעזרת דפדוף בלתי פוסק קדימה ואחורה. אבל אולי כרמז לעלילה, זה היה שווה את זה.
הדמות הראשית היא ויל פארנבי, בריטי שמוצא את עצמו באי מבודד אי שם באסיה, לומד על עולמם של בני האי, ובסופו של דבר מוצא את עצמו מסובך בפלונטר פוליטי. אבל כל זה הוא בעצם פלטפורמה שמשמשת את אלדוס האקסלי לשטוח את משנתו, לגבי איך חברה אוטופית צריכה להיראות או להתנהל. בהחלט שווה לצלוח את ההתחלה כדי לצלול לתוך החזון, שמורכב בעיקרו מהתנהלות ומוסר בודהיסטי, ושימוש נרחב בסמים משני תודעה.

…

״ואילו עתה, … אתם מבלים תשע עשיריות מזמנכם על גומי מוקצף. מושבים ספוגיים לישבנים ספוגיים. … כוח החיים, שהיה מוצא מוצא בשרירים מאומצים, מופנה בחזרה כלפי הקרביים ומערכת העצבים, והורס אותם באיטיות.״
״אז אתם משתמשים בחפירה ובעידור כסוג של תרפיה?״
״כפעילות מונעת – וכך הופכת התראפיה למיותרת. בפאלה אפילו פרופסור, פקיד ממשלתי, לרוב נותנים שעתיים של חפירה ועידור בכל יום.״
״כחלק מחובותיהם?״
״כחלק מתענוגותיהם.״

…

אם ״עולם חדש ומופלא״, מציג את הרע שעלול לקרות לעולם, אז ״אי״ מציג את הטוב, גן העדן. וזה מעניין להציץ לשם.

…

השמיים שבתוכי / אתי הילסום

כספר חובה בעולמות הדהרמה שבהם אני מסתובב, ההתחלה הייתה מהוססת – כמו יומן של בחורה מתוסבכת בשנות העשרים שלה. אמנם, עם המשקל ההיסטורי של אמסטרדם של לפני השואה, אבל עדיין, לבטים וחיבוטי נפש ארוכים ומפורטים. אבל הספר מקפל בתוכו את התהליך המרהיב של הפיכתה של אתי הילסום ל- אין לי מילים אחרות לתאר את זה – בנאדם מואר.

…

ובכל זאת – ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך ורחומות.

…

ומשפט הסיום של היומן, שנכתב על ידי בחורה בסוג-של-מחנה-ריכוז בשואה, הוא כנראה משפט הסיום הכי מפעים ומושלם שקראתי אי פעם:
״אני רוצה להיות רטייה על פצעים רבים״.

…

קרוב רחוק / רותו מודן

אחרי ״הנכס״, שתפס אותי בהפתעה מרובה, ל״קרוב רחוק״ באתי עם ציפיות גדולות.
קובי, נהג מונית, ונומי, חיילת גמלונית, מוצאים את עצמם בהרפתקה בעל כורחם, שרוב הפרטים יהוו ספויילר. כל הדמויות ממש מעוררות הזדהות, האיורים מקסימים ומלאי חיים, העלילה סוחפת, ונטועה לחלוטין במציאות הישראלית המשוגעת.
אז גם הוא לא מרהיב כמו קודמו, גם את ״קרוב רחוק״ גמעתי בנשימה אחת, ובהנאה גדולה, וכנראה שאקרא אותו שוב בקרוב. כיף גדול, ובעיקר אנושי ומלא באהבת אדם.

…

מנוס מחופש / אריך פרום

הבחור שממנו רכשתי את הספר הזה, סיפר שהוא ניסה לצלוח אותו וכשל – אז אפשר לומר שלקחתי אותו כאתגר. אחרי כמה נסיונות לצלוח את השפה הארכאית משהו והכבדה למדי, הספר תפס אותי בתקופה שבה בדקתי את מערכת היחסים שלי עם המונח הטעון הזה, ״חופש״. בגדול מדובר על חקירה של תפיסת החופש של האדם, בעיקר מול סמכות ומול מערכת פוליטית. הספר טכני למדי, ונוטה לכיוון הפסיכולוגי הקלאסי (הרבה פרויד ואיד וכו׳), אבל מכיל הרבה רעיונות מעניינים.

אז בהתחשב בדילוג שעשיתי על הקטעים שנראו לי משעממים ולא קשורים לחיי כלל – התובנות המעניינות שמפציעות לא מעט אכן שוות את הקריאה הלא-פשוטה.

…

הזקן והים / ארנסט המינגווי

קלאסיקה שאיכשהו פספסתי. אם להיות כנה – המינגווי מעולם לא היה כוס התה שלי. קראתי עד היום שני ספרים שלו, שהיו טובים אך לא העיפו אותי יותר מדי, ואני יכול להגיד בערך אותו הדבר על ״הזקן והים״. עם זאת, אני לגמרי יכול להבין איך הוא הפך לכזו קלאסיקה.

״הזקן״ הוא דייג מבוגר, וכמעט כל הסיפור הוא על נסיונו לצוד דג עצום מימדים. בפועל זה סיפור על היחסים בין האדם לטבע, על האופי האנושי, על תשוקה ועל ערכיות. ויש בו תיאור עיקש ודי מרהיב של הדמות הראשית ושל המאבק האפי שלו. ועם זאת – לא נקשרתי יותר מדי לדמות, או שאבתי השראה מהסיפור שלו. קורה.

…

בלילה נלך סחור סחור / דניאל אלרקון

במשפט אחד – כאילו רוברטו בולניו כתב את העלילה שפול אוסטר התווה.
ובקצת יותר… הגיבור הוא נלסון, שחקן צעיר במדינה כלשהי באמריקה הלטינית (כלומר פרו), שמצטרף ללהקת שחקנים שיוצאת לסיבוב הופעות ברחבי האנדים, עם מחזה סאטירי קיצוני למדי. לקח לי קצת זמן להיכנס לתוך הסיפור, אבל מרגע שזה קורה, הוא סוחף עלילתית (באופן אוסטרי מאוד) וגם כלפי הדמות הראשית, שמעוררת הזדהות ב״פעירות״ שלה, באידיאליזם הנאיבי, בהתלהבות ובעצבות. ובכלל, הדמויות מעוצבות, כאמור, קצת כמו שהייתי מצפה שבולניו יעצב אותן.

…

פטלרגה כבר נרדם; נלסון היה שקוע בהרהורים. העיר אכן הייתה יפה. לא יימצא מקום אחר בעולם שהוא שייך לו באופן כה מוחלט.
ולכן חלם תמיד לעזוב, ולכן פחד כל כך לנסוע.

…

ובנוסף לכל, או אולי מעל הכל, כמו בהרבה מיצירות האמנות האהובות עליי (שוב, ע״ע בולניו) – הסיפור חוקר באופן די אינטנסיבי את מקומה של האמנות בחיים, את האופן שבה היא יכולה לחולל שינוי, לרגש, לחבר בין אנשים, וגם לעתים להרוס אותם. מעניין, ונותן עוד עומק וסיפוק.

…

מאוס I + II / ארט שפיגלמן

האמת, לא חשבתי שאסווג קומיקס על השואה כמאסטרפיס. אבל כן, זה מאסטרפיס. מדובר בשני חלקים שהם בעצם אחד: בראשון ארט שפיגלמן מדבר עם / מראיין את אבא שלו על חייו בפולין בתקופה שלפני מלחמת העולם השניה, והשני עוסק במה שעבר על האבא באושוויץ, ועל איך הוא שרד. במקביל, מתאר שפיגלמן את עצם הראיון (והכתיבה), את ההתמודדות שלו עם אביו ניצול השואה, ואת יחסיו של אביו עם אשתו הנוכחית והקודמת. התיאור של החיים בזמן הכתיבה מבריק – גם כי הוא מראה את תוצאות המלחמה שפחות מדברים עליהם, את הטראומות ואת התמודדויות הדור השני, וגם כי הוא ממסגר את סיפור השואה, והופך את הספר ליצירה שלא כולה שואה קודרת, אלא יותר מגוונת.

ובעיקר, עם כל ספרי השואה שקראתי והסרטים שראיתי ואפילו הסיפורים ששמעתי – ״מאוס״ מצליח לתת נקודת מבט חדשה על התקופה, ועל מה זה אומר, לחיות בפולין בתקופה הזו. הוא מצליח להמחיש את החיים האלו בצורה ריאליסטית וכואבת, עם הרבה הומור ותושיה ועם המון סבל. להיכנס מתחת לעור, ולרגש מאוד.

…

כלכלה בגרוש / ברברה ארנרייך

לספר הזה הגעתי באיחור רב, אבל הוא עדיין רלוונטי ואקטואלי. ברברה ארנרייך, עיתונאית בשנות החמישים שלה (בעת כתיבת הספר כמובן), לוקחת על עצמה אתגר – לחיות כמה חודשים במשרות שכר מינימום, ברחבי אמריקה. על אף אי-שלמותו של הניסוי, כי הרי בלתי אפשרי להרגיש באמת עני וחסר תקווה כשיש לך איזו רשת ביטחון ובית חם לחזור אליו, התוצאות אדירות.

כשרון הכתיבה של ארנרייך הוא מהמם – היא יודעת לספר סיפור מרתק, אבל גם לשים לב לפרטים הקטנים והכה חשובים, ועוד להגיש את הסאב-טקסט או את המסר בצורה אינטילגנטית. היא רגישה לעצמה אבל גם לחלוטין רגישה לסביבתה, לאנשים שסביבה ואותם (ואת סיפורם ומצבם) היא מנסה להבין.

קריא מאוד למרות תוכנו המדכא לבטח והטכני אולי, ובאמת מעביר סיפור, כמו הרפתקה טראגית.
והספר הזה, על דמויותיו ותובנותיו, נשאר איתי גם במהלך הקריאה, וגם לאחריה. בגדול – קריאת חובה.

…