Curriculum Vitae / יואל הופמן

בהתחלה לא הבנתי מה רוצים ממני, עם כל היואל הופמן הזה. אני עדיין לא מכור, אבל הספר הזה שבה את ליבי, ועשה לי חשק לעוד. זה לא ספר קונבנציונלי – תיאור חייו (האמיתיים או הבדיוניים) של הופמן דרך עיניים רגישות, דרך אוסף של פרטים ורגעים קטנים שהם הם החיים, וכתיבה שמעבירה כל כך הרבה יופי.
ספר לקרוא במצב רוח רגוע, מיוחד וקשוב –
ואני חייב לציין גם את האיורים (שהופמן אייר בעצמו), שלפעמים אפילו יפים עוד יותר מהטקסט.
ספר מיוחד וקסום, שבהחלט אחזור ואקרא שוב בקרוב, כדי להנות שוב, ולשאוב עוד מהיופי הזה.

״אנשים אינם מבינים את הדברים האלה. אנשים שמים אל אזנם טלפונים סלולריים וצועקים לתוכם איפה פיני.
במחשבה שנייה: גם הם [כמו האווזים] הולכים מתחת לירח. וגם אתם [הקוראים] כדברי השיר:

האגס פורח
אשה קוראת מכתב
מתחת לירח״

מארקוס אורליוס / נתן שפיגל

קצת משונה, שצריך לחזור לספרים משנות השבעים כדי לקרוא על הפילוסופיה הסטואית – אבל הספר הזה (כמו קודמו על סנקה) מצויין. המחבר שוטח פה את קורותיו של מארקוס אורליוס, קיסר רומי שהשאיר אחריו מורשת פילוסופית ענפה, מילדותו ועד מותו. הסקירה ההיסטורית הזו חשובה כדי להבין את הקונטקסט שבו הוא הגה, ומאוד מעניין לראות שהנוף הפוליטי-חברתי של הקיסרות הרומית לא מאוד שונה מזה של ימינו, על תככיו ומעמדותיו והתנהלות האנשים בתוכו. וכך, יותר קל לנו להבין את חשיבותה של ההגות הסטואית, שאורליוס היה אחד מעמודי התווך שלה. גם הסיפור האישי שלו מעורר השראה, אבל רובו של הספר מוקדש לפילוסופיה, ונותן סקירה נהדרת מקיפה וקריאה מאוד, שמייתרת את הקריאה בטקסטי מקור סבוכים.
בכל מקרה, סדרה פילוסופית מצויינת בהחלט.

״ואילו מארקוס אורליוס אינו רואה תכלית בכיבוש-היצר; בעיניו הוא אמצעי להשגת המטרה: הוא מתכוון לשלווה, למניעת סבל. לעומת המאורעות החיצוניים הוא מעמיד את השיקול הפנימי ואת שלוות-הנפש. האדישות לדברים חיצוניים תוסיף לך אך פאר וכבוד. אם תזכה בדבר כלשהו, אל תתפאר ודע להפסיד ברוח טובה. אל תתרגל לייחס ערך לדברים חיצוניים כלשהם, מכיוון שבעת אבדנם תסבול בעטיים ייסורים.״

נתן אלתרמן / כוכבים בחוץ

אני חובב קטן מאוד של שירה, אבל שיר שנתקלתי בו באיזה בלוג הטיס אותי להשיג את אסופת השירים הקאנונית הזו, ואשכרה לקרוא שירה. זה איפשהו בין לא-פופלארי לבין היפסטרי, לקרוא את אלתרמן היום – אבל בשירה שלו יש כל כך הרבה יופי בלתי נתפס, שבכלל לא אכפת לי. המקצב הפנימי של המילים שמתנגנות בקצב כה ברור רק מעצם הקריאה, הדימויים היפהפיים, וכל זאת כשמתחת פועם המון המון רגש. אז בלי להיכנס לאיזשהו דיון במקומו של אלתרמן בהיסטוריה של השירה והשפה העברית – הקריאה באסופת השירים האדירה היא חוויה מלאת יופי, רגש ומשמעות, גם (ובעיקר) היום.

״רק מלים נוכריות את קוראה כאגרת.
לו סלחי לי על קור החרוז הצלול.
על עלבון אהבה כה פשוטה ואכזרת
שהלבשתי לה כותונת משחק וצלצול.

זה השיר, אל בינה נשאתיו ואל גודל,
בנתיבת הנדודים הישנה,
משולחן אל חלון ומכותל אל כותל,
בין תמונות ועיניים כלות לשינה.״

סטונר / ג׳ון וויליאמס

כמה מעניין כבר יכול להיות ספר על חיים של פרופסור באוניברסיטה? מעניין מאוד – אבל לא הבנתי למה העטיפה מהללת אותו בתור יצירת מופת מושלמת.
הסיפור הוא באמת סיפורו של סטונר, מילדותו בחווה אמריקאית נידחת בסוף המאה ה-19, ועד למותו כפרופסור מכובד באוניברסיטה. הסיפור באמת מעניין, על אף העובדה שהוא מתאר חיים של בן אדם רגיל לכאורה. חלק מהעניין שלי, אגב, נבע מהתקופה בה מתרחש הסיפור, תקופה בה בארצות הברית הכפריים ביקרו בעיר לעתים נדירות אם בכלל, בה לאוניברסיטה הגיעו מעטים יחסית, ובה הנישואים היו נישואי תועלת. אבל גם מעבר לכך, מסיבה שאינה לגמרי ברורה לי, הסיפור בהחלט מחזיק ומסקרן – על אף הטון הענייני וסגנון הכתיבה (שמאוד הזכירו לי את ״כמעיין המתגבר״, אבל בגרסה הרבה פחות פלקטית).

״ואילו עכשיו, בגיל העמידה, החל להבין שאהבה היא לא חסד נשגב, אך גם לא אשליה. הוא ראה בה פעולה אנושית מתהווה, מצב שנוצר ומשתנה רגע אחר רגע ויום אחר יום, באמצעות הרצון, התבונה והלב.״

אבל לא מצאתי את העניין שמעבר לסקרנות ולסיפור עצמו – את המשהו מעבר שאני מצפה שיפציע בספרים גדולים באמת.

שנות השפע / צ׳אן קון-צ׳ונג

אתחיל מהסוף – ספר מצויין, אינטליגנטי וסוחף, ושווה קריאה.

הסיפור הוא של צ׳אן, סופר רבי מכר סיני שחייו נהדרים ורגועים, עד שהוא מוצא את עצמו מתמודד נגד המשטר, רודף ובורח במסע מפתיע. אבל צ׳אן הוא למעשה בן דמותו של המחבר, וכל הסיפור מתנקז בסופו לתוך מניפסט עם סימן שאלה כנגד המשטר הסיני.

קודם כל, הדמויות – יש פה אוסף של דמויות נהדרות ואמינות, כאלו שמאוד הייתי רוצה לפגוש, ושבאמת אכפת לי מה קורה להן. בראשן עומד צ׳אן כמובן, שמניע את העלילה, וכיף להזדהות אתו ולראות את העולם דרך עיניו. העלילה עצמה סוחפת ואינטליגנטית, מאלו שהדהדו לי בראש גם ברגעים שהנחתי את הספר בצד.
אבל העיקר הוא המבט המרתק שקון-צ׳ונג מאפשר לנו, אל תוך העולם המרתק והכה-שונה של סין של האלף הנוכחי – אל תוך הדיקטטורה הדמוקרטית, אל הפוליטיקה האסייתית, ואל חיי היומיום של הסיני הממוצע, שלא תמיד אכפת לו שהוא חי בדיקטטורה, כל זמן שיש לו עבודה וחופש יחסי והוא יכול לקנות יותר ויותר דברים.

אבל מה שקנה אותי עוד יותר הוא השיפוטיות המוגבלת של המחבר, כי לכתבים כאלו יש נטייה לנחרצות כנגד המשטר או התרבות שבה הם נכתבים, אך פה ישנה רגישות רבה לכך שלא הכל שחור ולבן. בעיניי המשכילים שבחברה המשטר הדיקטטורי תמיד נתפס כרע, אך ציטוט של הובס – ״אם תתן לאנשים לבחור בין אנרכיה לבין דיקטטורה הם יבחרו בדיקטטורה״, שחוזר מספר פעמים בספר, מייצג את הרגישות הזאת, לכך שיש עוד צדדים למטבע. ושמה שנתפס כרוע בעיניי מעטים, יכול להיות בעצם מחיר הכרחי עבור הרוב.

הקפיצה מהמזח / אן פאקר

עשר שנים לקח לאן פאקר לכתוב את ספר הבכורה שלה, אבל המאמץ בהחלט השתלם – זה אחד הספרים שיותר נגעו בי, מאלו שהדהדו זמן רב אחרי שסיימתי לקרוא.
קארי היא בחורה בתחילת שנות העשרים שלה, שגרה בעיירה די נידחת בוויסקונסין ולא יצאה משם כל חייה. היא מאורסת למייק, הכי אול-אמריקן שיש, ויש לה משפחה אוהבת ולא מעט חברים. בסצנה הראשונה בספר, מייק קופץ ראש מהמזח, קפיצה שהופכת את כל החיים של קארי לשאלה אחת גדולה, שממנה מתחיל מסע מרתק – שרוב פרטיו יהיו ספויילר. קארי היא דמות ראשית מעולה: היא צ׳ארמרית שגרמה לי להזדהות איתה עד מאוד, אבל יש סיכוי טוב שאם הייתי פוגש אותה היא הייתה מעצבנת אותי. היא אינטליגנטית מאוד אבל גם לפעמים עושה שטויות, וגם רגישה מאוד, אבל גם ממש פוגעת באנשים שהיא אוהבת. דמות מלאה, ומלאת סתירות, שלא בהכרח נפתרות עד סוף הסיפור. הדמויות שמקיפות אותה מעולות גם הן – בעיקר קילרוי, אחת הדמויות הגבריות הכי אניגמטיות ומרתקות שקראתי, מישהו שממש הייתי שמח לפגוש לאיזו בירה.

״קילרוי חייך חיוך רחב. ״את לא מאמינה שאת מדברת ככה כשאת בעצם לא ממש מכירה אותי.״
״אני לא ממש מכירה אותך?״ אמרתי וצחקתי. ״אני לא מכירה אותך בכלל.״
הוא משך בכתפו. ״מה זה להכיר? את אולי לא יודעת איפה גדלתי או מה אני עושה בין תשע לחמש כל יום, אבל את יודעת איך זה להיות איתי כמה שעות. זה לא אומר לך יותר מפרטים עובדתיים?״
״כן, כנראה״, אמרתי, אבל בלבי חשבתי: ״אז איפה באמת גדלת? ומה אתה באמת עושה בין תשע לחמש כל יום – שותה?״״

בכל אופן, המסע של קארי הוא קודם כל סיפור שאחרי כמה עשרות עמודים ממש הכניס אותי לתוכו, סופה בקצב איטי שממש רציתי לדעת לאן היא נושבת. סיפור שנכנס לתוך הראש שלי, ורק רציתי שיימשך עוד ועוד. בסצנה אחת נמאס לקארי מהעולם, והיא מסתגרת בדירה שלה, מפסיקה לענות לטלפונים, וסורגת במשך שלושה ימים – ובזמן הזה של הקריאה, גם לי התחשק לעשות בערך אותו הדבר.

״היא הביטה אליי, אמי בשמלת העבודה שלה מפשתן בצבע יין, משקפיה תלויים על שרוך סביב צווארה. היא הנידה בראשה לשלילה. ״בדידות היא דבר מוזר״, היא אמרה לאטה. ״זה כמעט כמו עוד בן אדם. אם תתני לה, היא יכולה להיות איתך.״״

אבל אותו המסע גם, כמאמר הקלישאה, מעמת אותה עם הרבה אמיתות שהיא כבר לא בטוחה בוודאיות שלהן, אותה אבל גם אותי תוך כדי, ומשאירה הרבה שאלות פתוחות, והרבה דברים לחשוב עליהם.

דרך הלב / ג׳ק קורנפילד

עוד ספר למדף הבודהיסטי, שכתב אחד המפורסמים שבמורי המדיטציה המערביים, מאלו שפחות-או-יותר הביאו את הבודהיזם למערב בשנות השישים. העומק ורוחב-היריעה של ג׳ק קורנפילד ניכרים גם בספר הזה, שמשלב את הפילוסופיה הבודהיסטית עם סיפורים אנושיים שמביא קורנפילד מנסיונו כמטפל פסיכולוגי, אבל בעיקר כמורה רוחני להמון אנשים במשך עשרות שנים.

״היא נדהמה מהשאלה וענתה במילים אלה:
׳אני אוהבת חיים , אדוני, וכאוהבת חיים איני יכולה להימנע משום תחום של החיים. לכן, כשאני עובד בכפר עני בהודו, ורואה אנשים רעבים למזון, איך אני יכולה שלא לעצור ולהגיב על סבלם? […]
גם כשאני באה ללונדון, לשיקאגו, או לסן דייגו, אני נתקלת בסבל, לא בגלל מחסור במים נקיים, אלא בגלל בדידות וניכור, בגלל העדר תזונה רוחנית או הבנה. […] כאוהבת חיים, איך אני יכולה להפריד בין שני חלקים של השלם?׳״

אני מאוד אוהב את החיבור של העומק הפילוסופי עם דרך החיים המערבית: עיון בפילוסופיה בודהיסטית לכשלעצמה נוטה להתפוגג, כאשר הוא אינו מחובר לחיים היומיומיים שלנו ולאנשים שסביבנו. בספר הזה (ובשאר ספריו גם כן) החיבור הזה מתבצע בצורה נהדרת – מעמיקה אך גם קריאה, ובעיקר רגישה עד מאוד, גם לאנשים וגם לדקויות של הדרך הפילוסופית. ובגלל זה גם יש לו מקום אצל מי שעוד לא מכיר את הפילוסופיה הזו וגם למי שכן – מאותם הספרים שבכל קריאה בהם אגלה משהו חדש.