גריט / אנג׳לה דאקוורת׳

ספק ספר מדע פופולרי ספק עזרה עצמית, אנג׳לה דאקוורת׳ פורשת בצורה בהירה ומובנת את תוצאות המחקרים שלה ושל עמיתיה בנוגע לגורמים שמביאים אנשים להצלחה. השאלות ״מה היא בעצם הצלחה״, ״האם זה באמת מה שצריך למדוד״, ו״כמה אמריקאי/מערבי״ זה אכן צריכות להישאל, אבל גם בלי הספקות האלו, הספר מספק מגוון תובנות/רעיונות/טיפים מעניינים ומעוררי מחשבה.

אני נוטה להיות ספקן לגביהם, אבל אני בהחלט מחבב ספרים מהסוג (האמריקאי) הזה, מחקריים למחצה ומתעקשים לספק תובנות. כי גם אם אקח מהם משהו קטן ורלוונטי, זה עדיין שווה.

מודעות פרסומת

דילמת השפע / מייקל פולאן

מסיבה לא ידועה, זה ספר שלקח לי הרבה יותר מדי זמן לקרוא. הוא מעניין, כתוב טוב, ועל נושאים שמסקרנים אותי בטירוף. ועדיין, לקח זמן.

״הבנתי שזהו היעד הסופי של המסע שהתחלתי כשיצאתי אל שדות התירס באיווה: להתבונן לאחור בשרשרת המזון שלנו רחוק ככל האפשר, ולחשוף את האמיתות הביולוגיות הבסיסיות, שמורכבויות האכילה התעשייתית המודרנית מרחיקות משדה הראייה שלנו.״

מייקל פולאן כותב את המניפסט שלו כסיקור עיתונאי שלוקח את הזמן שלו. המניפסט עוסק בקשר שלנו לאוכל, לסביבה, ולכל שרשרת המזון. הוא נכתב כסוג של טקסט מכונן, ומאז שהוא נכתב הרעיונות שלו אכן מהדהדים בהרבה טקסטים שקראתי או שמעתי, ולכן הרבה מרעיונותיו לא היו חדשים לי. אבל עדיין, המון מחשבות מעניינות, על איך אנחנו מתייחסים לאוכל, לבזבוז שלו, להשתלטות של החיטה והתירס על התזונה המערבית הממוצעת (ובעיקר האמריקאית), על דרכים לגידול אוכל בדרך יותר מקיימת, על ציד ועל בשר, על ליקוט ועל אוכל שגדל מסביב, ועל המאמץ הרב שמושקע בהכנת האוכל. הרבה רעיונות מעניינים, שכתובים מצויין ומעניין.

לפתוח את הראש / דניאל פינצ׳בק

איפשהו בין ספר עיון לתחקיר עיתונאי ארוך, דניאל פינצ׳בק, עיתונאי ניו-יורקי, מספר על מסעותיו לגילוי ובעקבות החוויות הפסיכדליות. שאמניזם, פטריות, סמים מסונתזים, היסטוריה, פוליטיקה, עבר והווה – כולם מתערבבים בסיפור שלו בכישרון רב. הוא מספר הרבה, ובידענות גדולה, על החוויה הפסיכדלית לסוגיה, נושא מרתק שידעתי עליו יחסית מעט, והוא אכן עומד מאחורי שמו ופותח את הראש.

״ההיסטוריה היא תהליך של יקיצה, של הבא למודעות את הידע ה״לא מודע עדיין״ של מה שהיה. עבור אלו שירשו את הסדר העולמי החדש של החומרנות העקרה ונותקו מכל מורשת רוחנית בידי תרבות זדונית שאינה נותנת לנו דבר מלבד אפר, יכולים הצמחים מעוררי החזיונות לפעול כקמעות הכרה שמעוררים את תודעתנו אל המציאות.״

וגם אם לקראת הפרקים האחרונים הרגשתי שהוא קצת מתחיל לחזור על עצמו, עדיין מעניין עד מאוד, וכתוב קריא ומצויין.

נוגה / נד באומן

מסיבות אנדרגראונד בלונדון, סצינת סמים הזויה, מרדפים, ארגוני פשע כלל עולמיים, סיפורים על בורמה, והרבה טיפוסים צבעוניים – לכאורה יש פה את כל מה שאני צריך בשביל ספר טוב. ״נוגה״ של נד באומן אכן סוחף במידה, ומעניין במידה, ומשוגע למדי, אבל בסופו של דבר משהו בו חסר.
אני חושב שאלו הן בעיקר הדמויות, או בעיקר הדמות הראשית. ראף הוא צעיר לונדוני מסטול וסקרן, שאיכשהו לא הצלחתי להתחבר אליו. לא לגמרי הבנתי מה הוא עושה ולמה, וגם רוב הזמן הוא הרגיש לי בעיקר טרחני ולא יותר מדי מעניין, ואני כנראה יכול לומר את זה על הספר כולו. העלילות מוצלחות אבל לא היה לי אכפת מהן יותר מדי, וגם שאר הדמויות, אולי מגניבות אבל לא כאלו שבא לי לנהל איתן שיחה. ספר מאוד מגניב, אבל מתאייד לי מהזיכרון די מהר.

1Q84 / הרוקי מורקמי

ספר בן אלף עמודים תמיד יהיה ״פרוייקט״, ולא סתם קריאה. אבל איכשהו, לא הרגשתי בתוך ״פרוייקט״, אלא בתוך ספר (או יותר נכון, שלושה ספרים) שדי נהניתי לקרוא. היו גם קטעים מעייפים או נמרחים או חזרתיים בספרים, ולא הרגשתי שאני קורא איזו יצירת מופת משנת חיים – אבל סך הכל, נהניתי מסיפור די מעניין, מדמויות מוצלחות, מאווירה ״מורקמית״ נפלאה (ריאליסטית ועדינה ובודדת ומהורהרת ומלאת רגש ויפה). ואפילו המוטיבים העל-טבעיים הטיפוסיים למורקמי לא השתלטו על הסיפור.

״לבסוף נאנח, והביט סביבו. ״איזה עולם מוזר. עם כל יום שעובר, קשה יותר ויותר לדעת מה בדיוני ומה אמיתי, ובאיזו מידה. תגיד לי, טנגו-קון, בתור סופר, מהי ההגדרה שלך למציאות?״
״כשאתה דוקר אדם במחט, יוצא דם אדום – זה העולם האמיתי״, ענה טנגו.״

טנגו הוא הדמות ״המורקמית״ הטיפוסית – בודד למדי, קצת מוזר, די רגיש, ועדיין שומר על איזו ארשת נורמטיבית (אולי זו בעצם הדמות היפנית הטיפוסית?). הוא כותב, סוג של סופר צללים, והכתיבה שלו מביאה אותו למקומות מעניינים – ובעיקר מפגישה אותו עם אאוממה. אאוממה היא בחורה שנמצאת כמה צעדים מחוץ לזרם, נחושה, רגישה, מסתורית, ועל שיווי המשקל שבין שניהם זורם בעצם כל הספר. יש גם רשעים (שאולי הם בעצם לא כל כך רשעים), ועולמות מקבילים, ומרדפים, אבל הרבה מהסיפור הוא בעצם העולם הפנימי של השניים.

״גם כשחי עם משפחתו, אושיקווה היה בודד. הוא מעולם לא נפתח כלפי איש, וחשב שחייו הנורמליים לא יחזיקו מעמד. הוא היה משוכנע לגמרי שיבוא יום וכל זה יתפורר בקלות – ימיו העמוסים של עורך הדין שהיה, הכנסתו היפה, ביתו היפה בצ׳ואורינקן, אשתו הנראית לא-רע, בנותיו החמודות שלמדו בבית ספר יסודי פרטי, הכלב הגזעי שלו. לכן, כשהחלו חייו לקרוס בהדרגה, והוא נותר לגמרי לבדו, רווח לו למעשה. תודה לאל, הוא חשב. אין עוד צורך לדאוג. חזרתי בדיוק לנקודה שבה התחלתי.״

אני לא בטוח מה בסיפור ממלא את אלף העמודים. העולם הפנימי הוא חלק גדול ממנו, וגם סיפורים קטנים שמסתעפים, ובניית דמויות מרשימה, וגם הרבה חזרתיות, ופרטי יום יום קטנים, ועולמות מקבילים. אבל הוא היה מהנה לקריאה ברובו, לפעמים מותח בכדי לא להוריד אותו מהיד, וגם קצת להתגעגע אליו, שזה תמיד סימן טוב. לא יצירת המופת המטלטלת והחשובה שציפיתי שתהיה, אבל בהחלט ספר נהדר על אהבה.

אההבה / גדעון לב

גדעון לב הוא פסיכולוג, בודהיסט, ואיבד את אשתו האהובה לאחר לא מספיק שנים ביחד. הוא כתב על זה ספר, שנמצא על התפר שבין שלושת אלו – מעין ״מחקר״ או הגות על אהבה, שנסוב סביב הציר הבודהיסטי, וחלק ניכר ממנו מהווה מעין ממואר אישי שלו. קצת יותר מדי מהספר מרגיש למעשה כמו ממואר אישי, וגם החלקים ה״מחקריים״ הם תחת מרכאות, כי לא ממש ברור על מה הוא מתבסס.

״ת׳ אמרה לי: ״הפרוייקט של האהבה הוא נורא קשה, כי צריך לשאת, ולתת, לוותר, ולהתפשר, להתחשב בצרכים של אחר״. אמרתי שדווקא לא, זה לא היה קשה – לא מרגע שנוצר האיחוד. ממנו ואילך לא היו ויתורים, התפשרויות או התחשבויות, החיכוכים נעלמו, נגוזו המחלוקות. אם את רצית משהו, בהכרח רציתי בו גם אני. (…) כי בעצם לא היו ״בשבילי״ ו״בשבילך״, רק בשבילנו.״

יש בספר לא מעט קטעים מוצלחים ומעוררי מחשבה, אבל מכיוון שהם מרגישים לא מבוססים על משהו מעבר לתחושות המחבר ולחוויותיו האישיות, הקריאה מרגישה יותר כמו שיחה עם חבר. שיחה מעניינת ומעוררת מחשבה, ולעתים גם מתישה, חסרת כיוון ומעורפלת – וגם זה טוב מדי פעם.

סיפורה של שפחה / מרגרט אטווד

״סיפורה של שפחה״ עוקב אחרי שלפרד, שהיא שפחה באמריקה דיסטופית שבה מפלגה דתית קיצונית עלתה לשלטון, והפכה את הילודה לחזות הכל, את ההיררכיה המשפחתית לעניין מעוות ומהונדס, ואת הנשים למדוכאות עד מאוד.
הגעתי לספר הזה עם ציפיות גבוהות – ספר קלאסי, על עתיד אלטרנטיבי ורלוונטי לימינו, באווירה אפלה – נשמע כמו סוג הספרים שאני אוהב. אך מצאתי את הכתיבה דחוסה ותיאורית מדי, כזו שמאטה את הקריאה ומונעת מהספר לרוץ קדימה. דווקא כשהתחלתי לנסות לקרוא במהירות (על חשבון הפרטים, במקום להניח את הספר בצד), התחלתי באמת להינות, להתמסר לאווירה האפלה של הספר, ולהיקשר לדמות הראשית (והאומללה למדי, אם להודות). בסופו של דבר, הציפיות היו גבוהות מדי, אך הקריאה שווה את ההשקעה.