21 מחשבות על המאה ה-21 / יובל נח הררי

את ״קיצור תולדות האנושות״ אני מגדיר כספר עצום. ״ההיסטוריה של המחר״ הכיל המון רעיונות מרתקים ומעוררי מחשבה, אבל היה מפוזר בהרבה מקודמו. ו״21 מחשבות״ כבר הרגיש כמו אוסף של השערות, טענות לא מבוססות או מנומקות מספיק, וטיעונים שכבר קראתי בספרים קודמים. יובל נח הררי עדיין כותב בצורה בהירה ומעניינת, אבל הספר הזה הרגיש לי מבולבל בהרבה מקודמיו, או פחות קוהרנטי.

רבים מאיתנו שמחים לתת לענקיות הטכנולוגיה את הנכס היקר ביותר שלנו – המידע האישי שלנו – בתמורה לחשבון מייל בחינם ולסרטוני חתולים מצחיקים. דומה הדבר לשבטים האפריקניים והאינדיאניים שמכרו לכובשים האירופאים ארצות שלמות בתמורה לחרוזים צבעוניים וכל מיני פיצ׳יפקעס. אם בעתיד אנשים ינסו לעצור את זרם המידע, הם יגלו שזה בלתי אפשרי, כי כל אורחות חייהם ואפילו בריאותם תלויים בזרם המידע הזה.

ועם זאת, גדולתו של נח הררי ככותב עדיין שם, כשהפרקים האחרונים של הספר היו בעיניי מעוררי השראה, מספקים תובנות ורעיונות מסקרנים ומחכימים. אז בכל זאת היה שווה את הקריאה, ואמשיך לחכות לעוד המשכים בסדרה.

מודעות פרסומת

הברבור השחור / נסים ניקולס טאלב

״הברבור השחור״ כקונספט כבר מוכר, והפופולריות שהספר זכה לה מעידה על כך. אבל לא חשבתי שספר עמוס בן חמש מאות ומשהו עמודים יכול להיות כל כך מרתק וסוחף. טאלב מודה ומעיד כל הזמן שהוא לא מחפש לכתוב ספר מדוייק או תמטי יותר מדי, אלא בעיקר לגרות את הדמיון, את המחשבה, להתסיס ברעיונות – והוא מצליח ובגדול.

[הפעם אני מדלג על ציטוטים, כי באמת יש כל כך הרבה בספר, שקשה לבחור מהם.]

זה ספר על התנהגות אנושית, ועל כלכלה, ומוסר, ועוד המון אספקטים אחרים, כשמטרתם העיקרית היא להדגים את מקומם ושליטתם של אירועים מטלטלים ובלתי צפויים בעולמנו. הוא רחב יריעה, ומדגים את רעיונותיו דרך פילוסופים עתיקים, דמויות בדיוניות וחוקרים עכשויים במקביל. וגם אם לפעמים הוא לא מרגיש מדוייק, או מפספס כמה נקודות בהגשה – הוא בהחלט מצליח במטרתו, מעביר את הפילוסופיה שלו, וגורם לחשוב.

תחנה אחת-עשרה / אמילי סנט ג׳ון מנדל

ציפיתי מאוד לקריאה ב״תחנה אחת-עשרה״: הסיפור על להקה נודדת בעולם פוסט-אפוקליפטי נשמע כמו ספר שתמיד חיכיתי לו, ואפילו הכריכה האפלה והמסתורית הוסיפה. ועם הציפיה, עדיין הספר הפתיע, והתעלה על הציפיות שלי – הספר הכי טוב שקראתי ב-2018, בלי תחרות בכלל.

אז רובה המוחלט של אוכלוסיית העולם מושמד על ידי וירוס מסתורי וקטלני. הספר עוקב אחרי כמה גיבורים ראשיים, גם לפני וגם אחרי הוירוס – שכמו מאפס את הציביליזציה. אין חשמל, אין מזון תעשייתי, אין דלק. יש כאוס, יש אלימות, יש טבע שמשתלט. יש הרבה אכזריות אבל גם המון חמלה ואהבת אדם. יש געגוע למה שהיה ואבד, אבל יש גם הערכה עצומה למה שכן שרד, ולרוח האנושית.
הכתיבה עצמה היא מלאכת מחשבת (אפילו וירטואוזית, בעיניי), שמזגזגת בין זמנים ודמויות ואגדות, זזה קדימה ואחורה ולכל הצדדים, כמו בין עולמות מקבילים – ועדיין נשארת מרגשת ובהירה וסוחפת, ושואבת לתוך העולם הבדיוני.
אבל אני חושב שמה שכל כך אהבתי בספר הוא האהבה הגדולה והאנושיות שהוא מעביר. שעם כל הקשיים העצומים שקיימים ויכולים להגיע, הוא עדיין נותן תקווה בבני האדם, בביחד, ביצירה ובאמנות. וגם את הפליאה ואת ההערכה העצומה שהוא גרם לי לחוש כלפי כל הדברים מסביבי שאני נוטה לקחת כמובן מאליו.
וכמו כל ספר טוב באמת, כל כך נהניתי לקרוא, חשבתי עליו גם כשלא קראתי, ולא רציתי שייגמר. פשוט מעולה.

מערה בשלג / ויקי מקינזי

אי שם בשנות השישים, כשאף אחד במערב כמעט ולא ידע מה זה מדיטציה או בודהיזם – בחורה אנגלית צעירה מוצאת את עצמה בצפון הודו, מתרגלת בודהיזם טיבטי, ולבסוף מגיעה ל-13 שנים לבד, במערה, על צלע הר. הסיפור הזה מדהים ומעורר השראה כמו שהוא נשמע, וגם עושה חשק, בצורה כזו או אחרת.

״ברגע שאנחנו מבינים שטבע הקיום שלנו הוא מעבר למחשבה ולרגשות, שהוא רחב להדהים והוא מקושר עם כל הישויות האחרות, אז נעלמים תחושות הבידוד והנבדלות, הפחד והתקוות. זוהי הקלה עצומה!״ היא אמרה, והקהל לא יכול שלא להאמין לה. זוהי האמת המיסטית שאותה גילו הקדושים מכל הדתות – חדוות האחדות שמופיעה לאחר שמשילים את האגו.

מדובר בביוגרפיה (ולא אוטוביוגרפיה) של טנזין פלמו, שמצליחה להעביר באופן מעולה את דמותה המרשימה, את ההתלהבות ואת תחושת השליחות – אבל גם את הרגעים הקשים ואת החלקים הלא מושלמים בסיפור, וזה עדיין נפלא. קריאה מרתקת ומעוררת השראה.

האחרות / שהרה בלאו

גם יחסי הציבור של הספר הזה, וגם הכריכה האחורית שלו, הבטיחו ספר שערורייתי בהרבה ממה שקראתי. ציפיתי לספר שיוצא בצורה אגרסיבית נגד הדרישה החברתית להורות, בעיקר כלפי הצד הנשי של החברה. בפועל קראתי ספר מתח מאוד מיוחד בצורתו, ועם אג׳נדה – אבל ספר מתח.

הדמות הראשית, שילה, היא אישה בשנות השלושים לחייה, שמוצאת את עצמה סבוכה בפרשת רצח של דמות מעברה, רצח טקסי שנראה כמו מניפסט שקשור להורות. היא ספק חוקרת וספק חשודה, בעולם ישראלי מאוד, אבל גם מקושט בהמון מקראיות ופאתוס, בשפה ייחודית למדי. אז באמת בתחילת הסיפור, הדיון בשאלה ההורית מודגש בהרבה, אבל איפשהו באמצעו הוא נשלח לרקע, וזה הופך לספר מתח טוב, שבו רק רציתי לדעת מה קורה בסוף.
ועם כל אלו – מעניין, מיוחד, ושווה קריאה.

אי / אלדוס האקסלי

בנסיון השלישי הצלחתי לצלוח את שישים העמודים הראשונים של הספר, וגם אז בעזרת דפדוף בלתי פוסק קדימה ואחורה. אבל אולי כרמז לעלילה, זה היה שווה את זה.
הדמות הראשית היא ויל פארנבי, בריטי שמוצא את עצמו באי מבודד אי שם באסיה, לומד על עולמם של בני האי, ובסופו של דבר מוצא את עצמו מסובך בפלונטר פוליטי. אבל כל זה הוא בעצם פלטפורמה שמשמשת את אלדוס האקסלי לשטוח את משנתו, לגבי איך חברה אוטופית צריכה להיראות או להתנהל. בהחלט שווה לצלוח את ההתחלה כדי לצלול לתוך החזון, שמורכב בעיקרו מהתנהלות ומוסר בודהיסטי, ושימוש נרחב בסמים משני תודעה.

״ואילו עתה, … אתם מבלים תשע עשיריות מזמנכם על גומי מוקצף. מושבים ספוגיים לישבנים ספוגיים. … כוח החיים, שהיה מוצא מוצא בשרירים מאומצים, מופנה בחזרה כלפי הקרביים ומערכת העצבים, והורס אותם באיטיות.״
״אז אתם משתמשים בחפירה ובעידור כסוג של תרפיה?״
״כפעילות מונעת – וכך הופכת התראפיה למיותרת. בפאלה אפילו פרופסור, פקיד ממשלתי, לרוב נותנים שעתיים של חפירה ועידור בכל יום.״
״כחלק מחובותיהם?״
״כחלק מתענוגותיהם.״

אם ״עולם חדש ומופלא״, מציג את הרע שעלול לקרות לעולם, אז ״אי״ מציג את הטוב, גן העדן. וזה מעניין להציץ לשם.

השמיים שבתוכי / אתי הילסום

כספר חובה בעולמות הדהרמה שבהם אני מסתובב, ההתחלה הייתה מהוססת – כמו יומן של בחורה מתוסבכת בשנות העשרים שלה. אמנם, עם המשקל ההיסטורי של אמסטרדם של לפני השואה, אבל עדיין, לבטים וחיבוטי נפש ארוכים ומפורטים. אבל הספר מקפל בתוכו את התהליך המרהיב של הפיכתה של אתי הילסום ל- אין לי מילים אחרות לתאר את זה – בנאדם מואר.

ובכל זאת – ברגעים של היסח הדעת והתבודדות אני מוצאת את עצמי נשענת על חזה החיים, וזרועותיהם הרכות והמגוננות עוטפות אותי, ואני שומעת את פעימות הלב שאיני מסוגלת לתארן אפילו: כה איטיות וכה קצובות וכה חרישיות, עמומות כמעט, אבל כה נאמנות, נצחיות, וגם טובות כל כך ורחומות.

ומשפט הסיום של היומן, שנכתב על ידי בחורה בסוג-של-מחנה-ריכוז בשואה, הוא כנראה משפט הסיום הכי מפעים ומושלם שקראתי אי פעם:
״אני רוצה להיות רטייה על פצעים רבים״.