ספר האושר / דאגלס אדאמס

בהמשך לרשימת הקריאה הבודהיסטית שלי, ולרשימת הקריאה של הפסיכולוגיה החיובית – ״ספר האושר״ משלב את שניהם. דגלאס אדאמס, עיתונאי אמריקאי, מלווה שבוע של מפגש (בדראמסלה) בין הדלאי-לאמה לבין הארכיבישופ דזמונד טוטו, מנהיג רוחני דרום-אפריקאי. בדרך אמריקאית מאוד, מתאר אדאמס את המפגש בין השניים, כשהזרקור שלו מופנה בעיקר על הפילוסופיות ודרך החיים של שניהם, על הדומה וגם קצת על השונה. מכיוון שגם הדלאי-לאמה וגם דזמונד טוטו הם כנראה באמת דמויות מרשימות עמוקות וכריזמטיות עד מאוד, זה עובד, ומהנה. ללוות קצת את החיים שלהם, ולשמוע על הפילוסופיה בצורה קצת פשטנית, לעתים זה קצת חוזר על עצמו או מרגיש ניו-אייג׳י.

״…חרף העובדה שיש עדיין בעולם עניים רבים שאינם זוכים אפילו לתזונה מספקת, העולם היום – באופן כללי – מפותח מאוד. הבעיה היא שעולמנו ומערכת החינוך שלנו מתמקדים אך ורק בערכים חיצוניים, חומריים. איננו מקדישים די לערכים הפנימיים שלנו. מי שגדל במערכת חינוך כזאת חי חיים חומרניים, ובסופו של דבר החברה כולה נעשית חומרנית. ואולם אין בתרבות הזאת די להתמודד עם בעיות אנושיות. הבעיה האמיתית נמצאת כאן״, אמר הדלאי-לאמה והצביע על ראשו.

אבל רוב הזמן זה מעניין ומעורר מחשבה, גם אם לא מדובר בפילוסופיה הארד-קור – זאת עוד דרך להכניס רעיונות מעניינים לראש.

מודעות פרסומת

פלא / ר״ג פלאסיו

אני לגמרי מבין איך הספר הזה הפך לרב מכר היסטרי. על פניו, נקודת ההתחלה לא צועקת ״רב מכר״ – סיפור על נער עם עיוותים פיזיים קשים, שמתחיל ללמוד בבית ספר חדש – על קורותיו, ועל הדמויות שסביבו.

אבל הוא כתוב מצויין, ולמרות שהוא נכתב מתוך נקודת מבט של נערים, הכתיבה בהירה לגמרי, והצליחה לקשור אותי לדמויות, לחבב אותן, ולתהות מה יעלה בגורלן. הבחירה בכמה חלקים כאשר כל חלק נכתב מנקודת מבט של דמות אחרת, מכניסה עניין, ומעשירה (במקום להיות מציקה). לפעמים פשטני מדי, לפעמים ״עלילתי״ מדי, הרבה פעמים צפוי מדי או מתקתק מדי. אבל זאת דרך טובה להפוך ספר לפופולרי ומהנה.

בכל זאת, מצאתי את עצמי מתרגש בכמה וכמה חלקים, שזה נדיר למדי, ומעיד על כתיבה נהדרת.
מעורר מחשבה, קריא, וסוחף. ספר מוצלח.

2666 / רוברטו בולניו

טוב, זה באמת ספר שאפתני ורחב יריעה, ובולניו הוא באמת חתיכת כותב ענק.

את האגדה כולם מכירים – בולניו הבין שהוא חולה ועומד למות, ולכן כתב וכתב, כדי להשאיר ירושה למשפחתו ומורשת בשבילו. הוא כתב חמישה ספרים שונים, שמהווים יצירה אחת והיא 2666 – שנערכה אחרי מותו (בידי אחרים) לספר אחד עב כרס. כל ספר שונה מהאחרים, בעלילה, בסגנון, וכו׳ – והם נעים בין המעולה ל(יחסית) משעמם, לטעמי לפחות.

ליז נורטון, לעומת זאת, לא היתה מה שנהוג לכנות אישה נחושה, כלומר היא לא תכננה תוכניות לטווח הארוך או הבינוני ואף לא השקיעה את כל כוחותיה בהוצאתן לפועל. היא היתה חפה מכל כח רצון. כשסבלה ניכר כאבה לכל עין, וכאשר היתה שמחה שמחתה היתה מדבקת. היא לא היתה מסוגלת לקבוע לעצמה מטרה ברורה ולפעול ברציפות להשגתה. יר על כן, שום מטרה לא היתה מפתה או נחשקת מספיק כדי שתתמסר לה בכל מאודה. עצם הביטוי ״להשיג מטרה״, ברמה האישית, היה בעיניה בגדר מלכודת קטנונית. על הביטוי ״להשיג מטרה״ העדיפה את המילה לחיות ובמקרים נדירים את המילה אושר. אם כח הרצון הוא דרישה חברתית, כפי שהיה סבור ויליאם ג׳יימס, ולכן קל יותר לצאת למלחמה מאשר להפסיק לעשן, על ליז נורטון היה נכון לומר שקל לה יותר להפסיק לעשן מלצאת למלחמה.

החלק הראשון, ״המבקרים״ (ובו ארבעה חוקרי ספרות מחפשים סופר איזוטרי ומסתורי בשם ארצ׳ימבולדי), הוא נהדר וסקסי, עם דמויות מצויינות, התרחשויות שנוסעות קדימה, ואהבה גדולה לספרות ולאיזוטריה (כולם מוטיבים שהופיעו גם ב״בלשי הפרא״ הפנטסטי).

השני על ״אמלפטיאנו״, די שיעמם אותי. לא הרבה קרה, ולא לגמרי הבנתי את מקומו בסאגה.

החלק השלישי, על ״פייט״, הוא החביב עליי מכולם – נובלה מופתית שעוקבת אחרי מסעו של אוסקר פייט, עיתונאי ניו-יורקי שחור, אל עולמות התחתית של מקסיקו, אגרוף סמים כסף ופשע, הכל שם. באחד הימים אקדיש פוסט נפרד לחלק הזה, שעומד בפני עצמו, והוא פשוט מעולה – וכתוב כמו שילוב בין פרק של ״הסמויה״ לפילם נואר.

ואז החלק על ״הרציחות״ שהוא הארוך בספר, וגם הגרפי והקשה מביניהם, ופשוט מתאר רציחות של מאות נשים, אי שם במקסיקו – אבל מכיוון שאינני מבקר ספרות חמור-סבר, החלטתי פשוט לדלג עליו, מחוסר עניין.

ולבסוף, בחלק האחרון, מובא סיפור חייו של ״ארצ׳ימבולדי״, הסופר המסתורי שמככב בספר הראשון. בלי יותר מדי ספויילרים – זהו תיאור אפי של חייו מתחילתם בכפר גרמני בתחילת המאה הקודמת, ועד להפיכתו לסופר מיתי.

״איש לא זוכר עוד את פירסט פיקלר הבוטניקאי, איש לא זוכר עוד את הגנן המופתי, איש אינו קורא את הסופר. אבל כל אחד, ברגע מסויים בחייו, נהנה ממנה של פירסט פיקלר, גלידה מפתה וטעימה בייחוד באביב ובסתיו.״
״ולמה לא בקיץ?״ שאל ארצ׳ימבולדי.
״כי היא קצת כבדה מדי לקיץ. בקיץ מוטב לאכול גלידות על בסיס מים, לא על בסיס חלב.״

איך שאני לא מסתכל על זה, ״2666״ הוא אכן אירוע ספרותי נדיר. הוא שווה קריאה ואת ההתרגשות ממנו, ולו בשביל השאפתנות. לפעמים הוא מעניין יותר ולפעמים משעמם, מזגזג בין המז׳ורי למינורי, ולכל אורכו כתוב בכישרון הכתיבה המופלא והמדוייק עד מאוד של בולניו. כך או כך – זהו פרוייקט קריאה מרתק.

אצבעות של פסנתרן / יהלי סובול

נסיון שאפתני ומעניין של יהלי סובול – שאני מאוד אוהב ככותב שירים, ומחבב ככותב פרוזה:
הסיפור עוקב בעיקר אחרי פסנתרן קלאסי ועורכת וידאו, שמנסים לשרוד בעתיד לא מאוד רחוק של תל אביב טוטליטרית. יש עוד דמויות, ועוד נקודות מבט, ויש עלילה סוחפת למדי, שלא אספיילר.

הדמויות טובות ולא פשטניות מדי, המציאות האלטרנטיבית מתוארת באופן אמין, העלילה רצה קדימה ומותחת, וקל להיקשר לדמויות. אבל יש משהו בכתיבה (הספרותית) של סובול שמצליח להשאיר אותי עם תחושה של החמצה, כאילו הספר היה יכול להיות יותר טוב. אולי זה הרזון היחסי של השפה (שדווקא עובד מעולה בשירים), שמוביל אותי בתוך הסיפור אבל לא מצייר לי את הפרטים שלו. ואולי זו ההתמקדות במעשים, שמרגישה קצת כמו ספר מתח נטול עומק ממשי.

מה שכן, הוא הצליח לעורר מחשבה, להפחיד, ולשים אותי לזמן קצר בעתיד מדומיין שבו השמאל נרדף, לשלטון יש הרבה יותר סמכויות, ושהכל מנוטר. ואולי זה לא כל כך מדומיין?

ענקי הג׳אז / סטאדס טרקל

כתיבה ביוגרפית בסגנון חופשי, על (כמשתמע) ענקי הג׳אז של תחילת המאה ה-20. כל פרק מקדיש כעשרים עמודים בערך לתיאור חייו של ג׳אזיסט היסטורי אחר, החל מילדותו, דרך שיאיו, ועד סוף הקריירה. נחמד, מעניין בדרך כלל, וניכר שנכתב מתוך תשוקה גדולה לז׳אנר, ואהבה גדולה לדמויות אותן הוא מלווה. חייב להודות שבאיזשהו שלב זה התחיל קצת לחזור על עצמו, אז התחלתי לדלג על הפרקים שמוקדשים לג׳אזיסטים שפחות מוכרים לי.

בגדול – מקסים, קריא, זורם ומעניין, אבל בעיקר לחובבי הז׳אנר.

התחנה המרכזית / לביא תדהר

באמת שרציתי לאהוב את הספר הזה – מאלו שממש רציתי לקרוא רק מהתיאור שלהם (ומהכריכה היפה).
מסופר על איזור התחנה המרכזית בתל אביב, בעתיד לא רחוק מדי אך אפל למדי, ובה התחנה מהווה מרכז גלקטי להרבה טיפוסי שוליים, מלאומים שונים ומצורות שונות. כל פרק מסופר מנקודת מבט של דמות אחרת, כשחלק חוזרות שוב, וחלק פחות – בסופו של דבר כדי ליצור איזושהי תמונה של העולם.

הדמויות מוצלחות, והעולם מתואר באופן מעניין, ונחשף חלק חלק, מכניס אותי לתוכו לאט. אבל לצערי משהו שם לא זורם. אולי החוסר היחסי בעלילה, או בדמות מרכזית שתמשוך קדימה – או באופן כללי, איזשהו סיפור שיסחוף קדימה, ולא ישאיר אותי משועמם רוב הזמן, מחכה שמשהו יתחיל לקרות.

רובים חיידקים ופלדה / ג׳ארד דיימונד

ספר שהפך לקלאסיקה, שעוסק בעיקר בהיסטוריה ואנתרופולוגיה ומה שביניהם, ומנסה לסקור את התפתחות החברות האנושיות על פני כדור הארץ. השאלה המנחה אותו – מה גרם לחברות מסויימות ״להצליח״ יותר מאחרות? והתשובה שהוא מנסה לספק ולהוכיח, היא שלא מדובר בעליונות גזעית מובנית, אלא בגורמים סביבתיים שונים שגרמו לחברות מסויימות להתפתח יותר מהר מאחרות.

הספר עמוס בדוגמאות, ארוך ומפורט, אך עם זאת קריא. לוקח זמן לצלוח אותו, אך נהניתי מהקריאה. נראה שהרעיונות הגדולים שהוא מביא היו יחסית מוכרים לי, או לא לגמרי משכנעים. אבל ההנאה הייתה בעיקר מהפרטים הקטנים – למשל הסברים איזוטריים על מדוע פילים מעולם לא בויתו, או על למה החיטה הפכה להיות כה דומיננטית בתזונה האנושית.

אני לא בטוח שהייתי קורא אותו בדיעבד, אבל נהניתי בכל זאת.