הארכיברית / ענת לוין

אם אני מסכם את הספר הזה במשפט אחד –
ענת לוין כותבת כל-כך כל-כך יפה.
כל מילה בספר הזה מונחת במקומה המדוייק, והמקצב של המילים פשוט יוצא החוצה, ממש כמו שירה שהתחפשה לרומן, שירה שגרמה לי להתעכב ולקרוא פסקאות שוב ושוב ושוב, וכבר מזמן לא נתקלתי בכתיבה ישראלית שעושה בשפה פשוט מה שהיא רוצה, כמו זו של ענת.

ומעבר למילים, יש גם עלילה, וסיפור, שבהחלט מושכים קדימה, גם אם לאט בהתחלה, אבל בנחישות ועם המון יופי. סיפור כזה שמתחלק לשני חלקים, כשהראשון מתרחש בעיקר במשרד דמוי-ממשלתי בדיוני, עם מינימום עלילה, אבל עם לא מעט דברים שקורים, והשני, עדיף להשאיר את ההפתעה.

וחוץ מאלו, ב״הארכיברית״ יש טונות של רגש, שיוצא החוצה, ולא יכולתי להישאר אדיש אליו. המון קטעים טעונים, ברגש וביופי, שוב ושוב.

אבל לפני כל התמונות והסיפורים, הייתם אחדים ונפרדים, ואחר כך ערומים ואוהבים, ואחר כך הורים ומרירים, חולים, ואחר כך תשושים וקשים, אבל היו לכם מה שאנשים לפעמים קוראים ״חיים״, שיש בהם איש, אישה, ימים, ילדה, שתיים, שמיים, שלוש, וכולם עדים אלו של אלו, ואלו שעכשיו לא יודעים אומרים עליו שהוא איש זקן, אבל אני יודעת שהנשמה שלו שקופה וגמישה כמו אז בתמונה, מה עוד אני יכולה לעשות כדי שתראי.

ואם יש שורה תחתונה – אחד הרומנים הישראליים הכי מוצלחים שיצא לי לקרוא.

מודעות פרסומת

איש בחושך / פול אוסטר

ספר מוזר יחסית של פול אוסטר. שתי עלילות, אחת ריאליסטית ואחת בדיונית, מתכנסות לכדי סיפור אחד. כהרגלו של אוסטר, הוא עוסק ביחסים בין דוריים, בתקווה לגאולה ובאנושיות החמקמקה שקושרת אנשים (זרים או לא) יחד.

כששאלו אותי אם אני רוצה שבית-החולים יערוך נתיחה שלאחר המוות, אמרתי שאין צורך. היו רק שתי אפשרויות. או שגופה בגד בה או שלקחה כדורים, ולא רציתי לדעת את התשובה, כי אף אחת משתיהן לא הייתה מספרת את הסיפור האמיתי. בטי מתה מלב שבור. יש אנשים שצוחקים כשהם שומעים את הביטוי הזה, אבל זה מפני שהם לא יודעים דבר על העולם. אנשים מתים מלב שבור. זה קורה כל יום, וזה ימשיך לקרות עד קץ כל הימים.

בסופו של דבר, ״איש בחושך״ לא השאיר עליי הרבה רושם, בניגוד לרוב הכתיבה של אוסטר שאני אוהב עד מאוד – אבל זה גם מותר לפעמים.

עץ המשי / ג׳יאנג שיאנליאנג

״עץ המשי״ הוא סיפור ריאליסטי (על גבול האוטוביוגרפי), מופלא. מופלא בעיקר בגלל מעלה אחת – הוא גרם לי להרגיש כאילו אני במחנה עבודה מושלג בסין הקומוניסטית של שנות השישים. זה נשמע לא כיף במיוחד, וזה אכן ספר מדכא ברובו, ומלא כאב, אבל נדירים הספרים שמצליחים להעביר בצורה כל כך מוחשית תחושה של זמן ומקום אחרים. והזמן והמקום האלו הם של חוסר מוחלט, של הסתפקות במועט, של אנשים קרים ברובם, ושל מעט מאוד נחמה. אבל מוקד הסיפור הוא דווקא בנחמה שכן מופיעה, ובתקווה, וביופי, שמופיע ונוכח למרות הסביבה העויינת וכל הקשיים. והכל באופן מאוד מינורי, ועדין, ומאוד מאוד יפה.

הולכת רחוק / שריל סטרייד

אני לא יודע מה יש בספר הזה שתפס אותי. לכאורה זה סיפור על בחורה צעירה שעברה משבר של גירושים, ויוצאת לטייל. זהו. כלומר, קורים דברים, אבל אין באמת עלילה, יותר כמו בלוג טיול מורחב. אבל, היי, אני ממש אוהב בלוגים של טיולים. ושריל סטרייד כותבת מצויין, הופכת את סיפור הטיול שלה למרתק, גורמת לי באמת לרצות ולנסות מה עובר על עולמה הפנימי, ובעיקר מתארת את הטבע בצורה מעוררת השראה. הטבע, ואיך שהוא גורם לגיבורה להרגיש, מתפקד פה ממש כמו בתור דמות, או לפחות כמו חלק ממש חשוב בעלילה.

אבל בעיקר, הספר הזה גרם לי לרצות לשים תיק על הגב, ולצאת לטייל בטבע לכמה שבועות טובים. עוד לא עשיתי את זה, אבל זה בהחלט יקרה, וכשזה יקרה – תהיה שם כוכבית שכתוב עליה, ״הולכת רחוק״.

ארמון הירח / פול אוסטר

זה סיפור על גורל, ועל איך אי אפשר להתחמק ממנו, גם אם לא רוצים, או אם לא אכפת. זה סיפור על לאבד את הכל ולהרוויח הכל ולאבד שוב, ועל לבדוק כמה נמוך אפשר להגיע מבלי להשתגע. וזה לדעתי סיפור על כך שהמקריות היא רק למראית עין, ובעצם בדך כלל יש בה איזה גרעין של כוונה שנזרעה מתישהו, אפילו אם ממש מזמן.

זה הסיפור של מרקו פוג, סטודנט ניו-יורקי צעיר שאיבד את ההורים שלו, ומנסה ממש חזק להגיע לתחתית – אבל גם יש לו כמה אנשים שאוהבים אותו ומשאירים אותו בעולם הזה. וכמנהגו של פול אוסטר, זאת רק ההתחלה: יש עוד כמה דמויות ראשיות שמספרות את הסיפורים שלהן, עם המון התרחשויות שייאמנו או לא, עם המון אנשים, ומקריות שמתכנסת לכדי סיפור אחד, עם מסר ועם כוונה.

כבר כתבתי שאני אוהב את אוסטר כי הוא בהחלט יודע לספר סיפור ולגרום לי לשקוע ולהיאבד בתוכו, אבל מאחור תמיד יש מסר, או ערך, והוא תמיד גורם לי לעצור ולהרהר ולחשוב. וחוץ מזה, הדמויות שלו תמיד נפלאות בעיניי, מלאות אנושיות ותשוקה וחמלה וסקרנות.

״לקיטי היה כישרון טבעי להוציא אנשים מקליפתם, וקל היה להיכנע לה, לחוש בנוח במחיצתה. כפי שאמר לי דוד ויקטור פעם, לפני זמן רב, שיחה כמוה כמסירת בייסבול מדוייקת. שותף מוצלח משליך את הכדור הישר לתוך הכפפה שלך, ואז כמעט אינך יכול שלא לתפוס אותו; וכשהוא בעמדת תפיסה, הוא קולט כל כדור שנשלח לעברו. […] וכך עשתה קיטי. […] היא גרמה לי להיראות טוב מכפי שהייתי, וכך חיזקה את בטחוני, מה שעזר לי לזרוק כדורים שקל היה לה יותר לקלוט.״

במקרה הזה, מרקו פוג היא דמות נפלאה במיוחד, שבודקת את הגבולות באומץ – כזה שנותן לי עוד מבט על המקום שבו אני נמצא, על הגבולות שלו, ועל האפשרויות הבלתי מוגבלות. וכשזה קורה, אני יודע שאני קורא ספר טוב באמת.

אם יוצאים מגיעים למקומות נפלאים / דוקטור סוס

מה כבר אפשר לכתוב על הספר הנפלא על זה שעוד לא נכתב? שזה ספר ילדים אבל הוא כנראה יותר מיועד למבוגרים? שהאיורים שבו הם יצירת אמנות מדהימה? שהדמיון שמתפרץ ממנו הוא מופלא? שהוא עורר השראה באינסוף אנשים בעולם?
הכל נכון.

רק אוסיף, שמה שכיף בספרי מבוגרים שמתחפשים לספרי ילדים, זה שאין בהם בולשיט. אין צורך לנסות להבין את הסאבטקסט ולהתחיל לנחש מה מסמלת הגיבורה – אלא הכל נמצא מולי, כדור שנזרק הישר אל תוך הכפפה.
וגם, אין שום צורך לקרוא ארבע מאות עמודים כדי להבין את מה שהסופר מנסה להגיד לך. רק כמה דקות של קריאה, והמסר, שמגיע בלי שום חשש מתיוג ניו-אייג׳י (כי היי, זה לילדים!) – המסר ברור, ומצוייר מולך בצבעים יפים:
עוף על החיים שלך.

כל הימים נולדו שווים / יוני ויצמן

הו, כמה שרציתי לאהוב את הספר הזה. שלושה חברים, שנמאס להם שהמדינה אוכלת אותם, מחליטים לפוצץ את הבנקים המרכזיים בישראל. נשמע כמו התחלה לסיפור שממש הייתי רוצה לקרוא, סיפור שמישהו כתב לפני שאני הספקתי. אבל הבעיה היא שזו לא ההתחלה – אלא העלילה כולה, מההתחלה ועד לסוף הספר. כולו בעצם אקספוזיציה, שמתארת את חייהם של שלושה חברים, ומה גורם להם לקום יום אחד ולעשות את המעשה הזה. אבל זה כה קלישאתי, חסר מעוף, ולא מעורר הזדהות, שאני תוהה איך הצלחתי לסיים את הספר הזה, שלא התקדם לשום מקום.