יש לי קארמה טובה עם ספרי טיסות. אני לא מתכוון למילת הכמעט גנאי שמצמידים לכל ספר שהוא מרתק אבל קצת חלול, אלא למובן המילולי, לספרים שאתה אשכרה קורא בזמן טיסה. "מישהו לרוץ איתו" היה הראשון שלי. זה התחיל בטיסה, המשיך איתי לשבוע בלונדון, ועד היום הוא אחד הספרים האהובים עלי. לפני שבועיים, לקחתי איתי לטיסה לספרד שני ספרים – "מובינג" של אסף גברון, שלצערי נכנס לקטגוריית הספרים-שלא-הרגשתי-צורך-לסיים (די נדיר), והשני, נפלא, "ליל האוב".
קודם קצת על יחסי לפול אוסטר – יש לי גישה קצת אמביוולנטית לספרים שלו. אני משאיר בצד את ספריו שפשוט לא אהבתי, כי הם קצת שיעממו אותי, או שפשוט לא התחברתי אליהם ("ספר האשליות", "מר ורטיגו", "טימבקטו", "המצאת הבדידות"), ונשאר עם אלו שכן נגעו בי. "מוסיקת המקרה", "לוויתן", "ארמון הירח", "שגיונות ברוקלין". הם מרתקים, כתובים באופן שוטף, מתורגמים נפלא, וכל אחד מהם נותן איזושהי הרגשה של עומק שמסתתרת מאחוריו. וכאן מגיע הצד השני – אף אחד מהם לא באמת הצליח להשאיר אצלי משהו אחרי. ההרגשה הזאת של עומק, מבחינתי, הייתה רק אשליה. כאילו אוסטר מוביל אותך לבאר, אבל מריץ אותך הלאה מהר מדי מכדי שתספיק לשתות ממנה. הדמויות מצוינות, העלילות ריאליסטיות ופנטסטיות כאחד, ויש רגעים שאני מנסה לחרוט אצלי בזיכרון – אבל עלילה יותר מדי זריזה, ויותר מדי עקלתונית, גורמים לרגעים האלו להתפוגג מהר מדי. אציין שאת "לוויתן" ו"מוסיקת המקרה" מאוד אהבתי, אבל עדיין משהו חסר לי. את ההתאהבות שלי ב"ליל האוב", אני כנראה חייב לסיטואציה.
…
סידני אור הוא סופר שמתאושש ממחלה קשה, שמנעה ממנו לכתוב זה זמן מה. בחנות שכונתית מוזרה הוא מוצא מחברת כחולה מפורטוגל, שמוציאה אותו ממחסום הכתיבה בצורה מעט משונה. מכאן העניינים מתחילים להסתבך, גם בחייו של סידני, וגם בראשו של הקורא. סיפור בתוך סיפור בתוך סיפור, כשבכולם מסופר על מקרה קיצוני ופתאומי, שגורם לגיבור לעזוב את הכל ולברוח, בצורה הכי קיצונית שיש. והסיפורים מסתבכים, מתערבלים אחד בשני, ואני הרגשתי שוקע בתוכם, מנסה למצוא את ידי ורגלי בעלילה, ובסוף מצליח. ויש בסיפורים האלו חלק למקריות, אבל היא רחוקה מלהשתלט ולהוות את המרכז כמו בשאר ספריו של אוסטר. ויש הרבה אפלה, אבל גם הרבה אור. ולחלק מהסיפורים יש התחלה ואמצע וסוף, ולחלק אין. ועוד דמויות נזרקות, ועלילות משנה, ומרתק במידה, מעורר את המחשבה, ומשאיר לדמיון הרבה מקום למלא את מה שלא סופר.
…
אז אני מוצא את עצמי מסתובב ברחובות ברצלונה, העיר עוטפת אותי מכל עבר, מחבקת ובועטת כאחד. אני לוקח הפסקונת מחברי לטיול, ומשוטט לבד בסמטאות היפיפיות ומוצפות האנשים, טיפה בים של פרצופים מקריים. לאחר שעה של שיטוט מהנה וחסר מטרה, אני מתיישב באיזה פאב מקרי, מזמין בירה קרה, יושב על הבר ונרגע. נותן להמולה לחלחל, לבירה להשקיט, ומתחיל להביט. באותו רגע, הרגשתי כחלק מסצנה שעוד לא נכתבה, והתחלתי לכתוב אותה בראשי. להביט על הדמויות הלא-מוזרות-במיוחד שמסביבי, ולרקום את הסיפורים שהביאו אותם לכאן.
הצעיר שבשולחן לידי הוא מהבחורים שההתרגשויות הקטנות סוחפות אותם, מוכר בחנות סיגרים כדי לממן את לימודי הארכיטקטורה, ולא יודע ממה הוא נהנה יותר. החבר שהוא מדבר איתו, חזר עכשיו מסופשבוע אצל אחיו הגדול שעבר למדריד, בעקבות משרה נחשקת בפירמת עורכי דין בבירה. הם מחליפים חוויות, הם בשלב ההפכפך הזה שכבר לא כל כך נעים להם לדבר רק על בחורות, אבל הם יודעים שזה עדיין מה שתכל'ס מאחד אותם, לפני שהם נעלמים אחד לשני.
והבחורות הרועשות שמאחורי, קצת אחרי התיכון. הן מהצד היותר תמים, ילדות טובות בגדול, לא מדברות בבוטות האופיינית שאתה מוצא בחלקים היותר רועשים של השכבה שלהן. מתייחסות לפאב כחדר האינטימי שלהן, מרכלות בקול רם, נהנות מפירורי תשומת הלב שנזרקים לעברן מדי פעם מיושבי המקום המועטים.
והברמנית, יעילה ואנטיפתית. מסדרת את הבר בתנועות קשיחות וזריזות, מדי פעם מגניבה מבט לעבר הבנות, בוחנת אותן בחצי בוז מעוצבן. גופה טרוד בקיפולים האחרונים של הבר, מחשבותיה שקועות במפגש עם החברה לשעבר, אחרי חודשיים שהן לא דיברו, והערב זה יקרה.
ואני מתעייף מלהמציא סיפורים, ומסיים את הבירה בשלוק, יוצא ומחפש מקום לאכול משהו מעניין. ולסיפורים האלו אין פואנטה. אין התחלה וסוף, יש רק אמצע, יש רק סיפור. ובסוף, גם הוא סיפור קצר, או מינורי, הוא מעניין. כי לפעמים, גם הוא קצת שטוח ולא עמוק, הוא ירגש אותך לכמה רגעים, ואולי תחשוב עליו אחר כך, כשתשב לבד בבר, ואולי זה גם ייכתב בסוף, וישנה למישהו. סתם ככה, כי בחרת את הספר הזה מהמדף אתמול, לפני הטיסה.
…
עזוב אותך מיוגה 