הספרנית הדילטנטית כתבה פעם, ש"אם אתה לא מצליח לכתוב, תנסה קודם לחשוב מה אתה מנסה לומר". וכשחזרתי מההופעה האדירה של יהוא ירון, היה ברור לי שאני צריך להוציא את זה בכתיבה, רק שלא היה ברור לי מה.
אז חשבתי מה אני מנסה לומר.
קודם כל, אני מנסה לספר כמה ההופעה הזאת נכנסה בדיוק במקום.
וחוץ מזה, אני מנסה לגרום לאנשים להקשיב למוזיקה שיהוא ירון עושה, כי אני באמת חושב שיש פה משהו מאוד מיוחד.
אז אתחיל מההתחלה.
"הלילה חם
הקיץ תם
וזה בכלל לא סתיו זה סתם
ההזעה הזאת רעה לי"
כמו כל ההופעות שבאמת ריגשו אותי בתקופה האחרונה, גם לזו הלכתי לבד. ככה אני לא חייב כלום לאף אחד שמסביבי, ויכול להיות מרוכז לגמרי במה שנשפך מהבמה לכיוון שלי.
וחוץ מזה, לך תסביר לאנשים מי זה יהוא ירון. כי אחרי שאני זורק את השם הזה למישהו, התגובה היא בדרך כלל "לעזאזל, מאיפה אתה מביא את כל האמנים האלו?". אם אני ציני וחסר סבלנות, אז אני עונה ש"בזמן שראית כוכב נולד, אני הקשבתי לדברים אחרים". ואם יש לי סבלנות אז אני מנסה לספר על פאניק אנסמבל, או על אביב גדג', וכשאנשים ממשיכים לעשות פרצופים תוהים, אני זורק את השם של אלג'יר ומפסיק.
"ולידי כוכב נולד בזמן שכוכבי דועך
ואני יודע שמלאכתי לא תמה
ואין לי כוח להסביר המשיכה שלי לעיר
אני אוהב ת'עיר הזאת המכונמת"
אני מגיע לבד לאוזן בר הקטן והאינטימי, בעיר הזאת המכונמת, שותה בירה ומביט קצת סביב עד שההופעה תתחיל. והלהקה עולה לבמה, בלי זיקוקים ושואו אוף של הופעה גדולה, פשוט כמה עשרות אנשים שבאו להקשיב למוזיקה. לא קהל מכור מראש והיסטרי, לא קהל של הייפ, שרק מחכה לרגע שיוכל למחוא כפיים, אלא כזה שגם בשירים השקטים לא מוציא רחש, ומקשיב למילים.
ויהוא ירון הוא קודם כל אמן של מילים.
"אני שמח שהאדמה נדרכת מתחתי
ומרגיש שהשמיים מודעים לחולשותיי
היתה בי רגישות אבל פשוט היא נגמרה
אני רוצה שתצעקי
למרות שכלום עוד לא קרה"
כששמעתי את "זה לא זמן טוב לכתוב שירים" בבית, בפעם הראשונה, הרגשתי שמצאתי סוף סוף עוד שירים מהסוג שבשבילם אני מקשיב למוזיקה: כאלו שמרגשים אותי כבר מהשמיעה הראשונה, אבל גם מגלים לי דברים חדשים בכל פעם שאני חוזר אליהם. ואחרי כמה חודשים, אני מגלה שלא רק ש"לא זמן טוב" הוא באמת שיר כזה (ושמעתי אותו באמת הרבה), אלא שיש ליהוא עוד לא מעט שירים כאלו, שבעצם מתארים בדרך ציורית כל כך הרבה דברים, שאני הרגשתי כבר יותר מדי שנים.
"תקשיב לדיסק של שלום גד
הוא מחייה את העברית
ויש שם שיר אחד שמתאר בדרך ציורית
דברים
שאני הרגשתי כל כך הרבה שנים
ילד מוזר וגמלוני
הילדים שמסביבי שיחקו באש מלאכותית
ולא רצו לשחק איתי"
וההגשה המוזרה של יהוא (שלא כל אחד יתחבר אליה), והלחנים שיכולים לרוץ על אקורד אחד למשך בית שלם ואז לעוף לפזמון דרך מעבר ממש מורכב. וההפקה שנותנת בדיוק את המקום הדרוש לקול המסקרן של יהוא, לקלידים ההזויים והצעקות הפסיכיות של טליה אליאב, לבס הדומיננטי של יונתן לויטל, לפעמים עמוק ולפעמים קופצני, לאביב ברק, שהוא אחד המתופפים היחידים שאני באמת נהנה להקשיב למה שהוא עושה עם התופים שלו, ולגיטרה של שי לווינשטיין, שנותן צבע בקטעים שנשאר בהם עוד מקום. כל אלו גורמים לשירים להתנגן לי בראש גם הרבה זמן אחרי שבאמת שמעתי אותם, ולזמזם אותם לעצמי ביותר מדי סיטואציות.
"ויש לי אהבה גדולה שעוד לא מכירה אותי
ויש שמועה שמספרת שהכל באשמתי
ויש גברים וילדות יפות
ויש את השדרה
ויש מי שאומר להתנהג כאילו כלום עוד לא קרה"
אז בהופעה, אני מרגיש בתוך השירים, והרבה יותר מילים מתחברות לי למשמעות. ולא אכפת לי מה קורה מסביב, ויש רק מוזיקה ומילים, והחיים שלי קצת ברקע. והם מנגנים כל כך טוב, ויש כל כך הרבה שירים חזקים בהופעה אחת, וגם שירים שעוד לא הכרתי מצליחים לגעת בי, ואז גם אביב גדג' מצטרף, ועוד אנרגיות מתווספות למה שקורה על הבמה. ולכמעט סיום, יהוא שר את "הגולם" של אביב גדג', שהוא מציג בתור אחד השירים שהוא הכי אוהב בעולם, ואני מזדהה. אני זוכר אותו בתור שיר אדיר עוד מההופעות האחרונות של אלג'יר, ואז לא חשבתי שאשמע אותו עוד פעם על במה, והנה, ובאמת כל האגרסיות יוצאות החוצה, ולא אכפת לי מכלום, רק מזה שעכשיו יש פה מוזיקה מדהימה.
"השיירה עברה
לא שואלת אף אחד
הקרקס הזה לא משאיר סימן"
ואני עדיין חושב שזאת הייתה דרך מושלמת לסיים את ההופעה, אבל יהוא ואביב עולים להדרן, רק שניהם על קונטרבס ופסנתר, ומנגנים כל כך יפה, גם אם אני לא מכיר את השיר הזה. ונגמרת ההופעה, ואני יוצא החוצה לרחוב שעדיין חם ולח, וחושב שככה אנחנו, מתרגשים לרגע ואז די, והמילים עדיין מהדהדות לי בראש, שהכל קיים ונעלם, הכל קיים ונעלם. ועכשיו אני שוב יודע, שמישהו כבר ניסח את זה יותר טוב ממני.
"יש ילדים וילדות
וגמדים וענקים
וארנקים ריקים
ודם שמכסה את הסדקים
ושמש ששוקעת פה יותר מדי מהר
אבחה כתומה והיא בים
הרי זה ככה בעולם
הכל קיים ונעלם
הכל קיים ונעלם"
…
עזוב אותך מיוגה 
"קיים ונעלם" הוא חלק מאסופה קטנה ויקרה מאוד של שירים שיביאו אותי לסף דמעות או מעבר לו בכל פעם ופעם שאשמע אותו, במיוחד בהופעה עם הקלידים של טליה אליאב ברקע.
ואין מה לומר. יהוא הוא גילוי ועילוי, אמן אמת ומילה שאחרי שנתקלים בו ונתפסים בו לא מתכוונים לעזוב. מה שכתבת על שירים נכון מאוד גם ליהוא כאמן – כשנתקלים בו אחרי כל כך הרבה אמנים ישראלים טובים ומעניינים מגלים שבשביל אמנים כמוהו אנחנו שומעים מוזיקה, בשביל אנשים שמעבירים את הרחש והרעש שיש להם בפנים למוזיקה ואמנות שמרגשת גם במפגש ראשון וגם בפעם השמונים.