יוסי בבליקי / ראיון

כמו הרבה רעיונות טובים, גם זה עלה במקרה. גיאחה זרק את הכפפה, ואני לא יכולתי להתאפק. כמה מיילים אחר כך אני מדבר עם אחד האמנים האהובים עלי, יוסי בבליקי, סולן פונץ', אמן סולו מוערך, ואיש שתמיד מעניין אותי לקרוא מה יש לו להגיד. ולמרות שמעולם לא ראיינתי בנאדם, אנחנו קובעים להיפגש, ולראות מה יצא. בסופו של דבר, ממש נהניתי, והתוצאה קצת ארוכה, אבל לדעתי מעניינת.

…

אני מגיע למקום, אחרי חזרה עם הלהקה. אני משעין את הבס על הגדר, ומחכה.
יוסי בבליקי מגיע כמה דקות אחרי, ומיד שואל אם אני מנגן על הבס.
אני עונה שכן, אבל שאני לא משהו בזה.
הוא עונה שזה קטע של בסיסטים, לחשוב שהם לא משהו בזה.
אני אומר שדווקא עם האקוסטית, אני נגן מדורות מצטיין.
"נגן מדורות, הא?", יוסי משועשע. "גם אני נגן מדורות מצטיין", הוא אומר בחיוך.

…

זה מתחיל מזה, בסופו של דבר, מלנגן מדורות, לא?

יש שני סוגים של פעילות שאני זוכר אותם, מהתיכון.

האחת, היא הפסנתר, שהייתי מנגן שעות אחר הצהריים, מכוון כמעט לקריירה של פסנתרן קלאסי, והתחלתי להלחין ולכתוב שירים. וזה יותר פרטי, מקסימום יש שני חברים שבאים לשמוע.

והייתה הפרסונה השנייה, שזה יוסי של המדורות. האמת היא שבתיכון עוד לא ניגנתי גיטרה אפילו. זה רק מהצבא ואילך. את הגיטרה הראשונה קניתי בצבא בשמונים שקל בלבנון, כי לא היה לי פסנתר, ורציתי לנגן. והגיטרה ממש שיחררה אותי. בפסנתר היה לי איזה קטע של נעולות, של לנגן כמו הפסנתרנים הגדולים. וגיטרה, בגלל שלימדו אותי שלושה אקורדים, ארבעה, אבל מצד שני זה מאוד פרונטלי. אתה בחדר שלך בצבא, שולט. זה מאוד עזר לי, פתח אותי לגמרי. כי קלטתי שעושים פה הרבה חיים, ולא מתאמצים יותר מדי.

וזה נכון?

לא. מי שרוצה להתאמץ יתאמץ על כל דבר, מי שרוצה לעשות חיים יעשה חיים מכל דבר.

ומה הוא הרגע הזה, שבו אתה אומר, זהו, זה מה שאני רוצה לעשות בחיים?

תראה, הדבר שהכי שכנע אותי, שזה יהיה זה ולא קולנוע, או זה ולא לטייל בעולם, או מי יודע מה רציתי לעשות אז, הוא שרוק זה מקום שבו הרעיון, הספארק, הוא כמעט הכל. אחר כך אתה קולט שגם יש הרבה מאוד עבודה סביב הספארק הזה, אבל.
אתה קולט שתהיה לי עבודה, שבה אני אקום ואלך לישון מתי שאני רוצה, ככה זה היה נראה אז, שכולה רק ספארקים. זתומרת, יבוא לי איזה רעיון, אני אכתוב אותו, וזהו. ככה היו האיידולים שלי אז.

רגע, מי היו האיידולים אז?

הייתי אז מאוד חשוף, אז בצבא, שידעתי שזה שם בשבילי, היו לי שני מושאי השראה.
מצד אחד מאיר אריאל, והמשוררים היהודים האמריקאים, בוב דילן, ליאונרד כהן, לו ריד, פול סיימון, וכו'. מאוד הקסים אותי הכוח הזה, שהם יכולים לנגן עם גיטרה, עט וסיגריה, בעוצמה מדהימה.
מצד שני, הפאנק. המינימליזם של הולווט אנדרגראונד, לא צריך פירוטכניקה,  ושל הקלאש, העוצמה של שלושה אקורדים.
לעומת המוזיקה הקלאסית שהתעסקתי בה עד אז, זה היה מרענן, שלא צריך להתאמן הרבה בבית.

ועם השנים אתה מבין שזה לא כל כך פשוט, העניין הזה של לא להתאמן הרבה בבית. אתה מתחיל לנגן עם אנשים ומגלה שלשמור על קצב זה לא כל כך פשוט, ומתחיל להקליט ומגלה את כל הפאקים של השלושה אקורדים.

לגמרי. כשהייתי בצבא עם שלום גד, והיינו מקליטים לתוך טייפ קטן. קראנו לו "השופט השחור". כבר בשתי גיטרות, בשני קולות, גילינו את הדבר הנורא הזה, שמה שאנחנו מתלהבים ממנו נורא נורא בחדר, ומלהיב עוד שני אנשים בחדר ממש עד התקרה, כשמקליטים אותו הוא נשמע ממש לא טוב! מה עקץ את הטייפ הזה? ומאז אני עדיין נזכר בטייפ הזה, בשופט השחור. יש איזה משהו באקספרשן, כשאתה מנגן בחדר, או לאנשים, או בטח בהופעה, שהרבה יותר גדול מהערכים המתימטיים של מה שקרה. זאת האווירה, המראה, התחושה, האלכוהול, וקשה לתמצת את זה. קרה לך פעם, שהיית פעם בטיול, שהרגשת ממש פצצה, וכשראית תמונות של הטיול, אמרת "נראיתי על הפנים"? אבל כנראה שלחבר'ה שלך, או לחברה שלך, נראית ממש פצצה, כי היה לכם כיף ביחד. ועד היום הטייפ השחור קצת הורס לי את החוויה.

וזה קורה עד היום?

השנים הופכות אותך ליותר מודע. לזה שהכי טוב הוא לעבוד הרבה על השיר שלך, והכי טוב הוא להקליט אותו לא מודע. אחת הבעיות שקורות הכי הרבה פעמים לאמנים מקליטים, היא שלא עובדים הרבה על השיר לפני ההקלטה. אבל בהקלטה, צריכה להיות שכיחה מוחלטת של כל מה שאני יודע. וזה דורש המון עבודה לפני זה. מה שנקרא, להיות יפה גם כשאף אחד לא רואה. בשנים האחרונות אני פחות אוהב את השלב הזה של ההקלטות. מחפש יותר את התחושה של ההנאה בנגינה.

וזה הרעיון של "האגרוף".

כן. כי בשנים האחרונות גיליתי כמה יופי יש במהלך הטבעי של המוזיקה.

ולפני כן לא הרגשת ככה? זה משהו שבא עם הגיל?

זה משהו שבא מלשמוע את ההופעות שלי מול התקליטים שלי. אתה עובד המון על המיקסים, ובסוף את שומע את ההקלטה מההופעה, וזה נשמע הרבה יותר טוב. ובארבע דקות הקלטת שיר. ויותר מזה, ככה אתה יוצר אצל המאזין את התחושה של "אתה יושב אצלו בחדר ומנגן", וזאת האמונה השקרית המשותפת של כולנו.

יש אמנים, כמו אהוד בנאי למשל, שקשה לי לשמוע את אלבומים האולפן שלהם, אחרי הקלטות מעולות של ההופעות שלהם.

תראה, אפשר לומר שהדיסק הוא הקולנוע, והבמה היא התיאטרון. לדוגמה, רדיוהד, או בק, עושים קולנוע מדהים. אבל אתה מגיע להופעה ומצפה שהם ינגנו את היצירה תו לתו, ואתה תמיד מתאכזב.

ואם נזרום עם האנלוגיה, יוצא לך ללכת לתיאטרון לפעמים?

אני יותר ויותר מוצא את עצמי מעדיף הופעות של אינדי ישראלי, מאשר הופעות שמגיעות מחו"ל.
בדיוק הבן שלי שאל אותי, מה אני מעדיף, הופעה של פול מקרטני, או של נדב אזולאי. אמרתי לו, תראה, ברור שגם נדב אזולאי מעדיף את פול מקרטני. אבל אם תשאל אותי למה אני מעדיף ללכת מחר, אני מעדיף את נדב אזולאי, כי הלב שלו פועם הרגע, הוא הרגע אומר את הדברים. ופול הגדול עושה מין סיכום של מה שהיה לנו עד עכשיו, וזה לא מפרה אותי. ולמרות שפול מקרטני, לדוגמה, הוא מאסטר ענק, ההופעות חו"ל האלו, זה כל כך גדול, שכבר אין מקום למשהו חדש להיכנס.

ממי אתה לומד בזמן האחרון?

באופן אירוני, בזמן האחרון, מפול מקרטני. בעקבות ההופעה, יצא לי להקשיב הרבה למקרטני, ביטלס ווינגס, והוא באמת יוצא מן הכלל, בכל פרט ופרט של העבודה המוזיקלית שלו. אני חייב לו הרבה, סידר לי את הראש בהרבה מובנים.
חוץ ממנו, שירים ישראליים ישנים, תקופת קום המדינה, לפני שהתחיל הרוק הישראלי. יש שם מלחינים מצוינים, מעבדים נפלאים, ואיזשוהי כתיבה על הציבור.

לא על ה"אני".

כן. הם כותבים על עצים, למשל [חיוך]. הנושאים הם מעבר לאני ואני ואני. על גבול הפתטי, על גבול המגויס. ואז הרוק הישראלי בא ואמר, זה שאני יושב פה עכשיו על עראק זה לא פחות חשוב מקום המדינה. מצד שני, כשיפה ירקוני שרה "האמינו יום יבוא" בשיא הפאתוס, זה מגיע ממקום שכמעט ואין לו גבול. והיום כבר כמעט ואין פופ שאין לו גבול. התום הזה מקסים אותי.

קשה לעשות את זה היום ולא להישמע פתטי.

אני חושב שזה אתגר עצום. עם כל הקהילות הקטנות שצומחות היום, לעשות את מה ששלום גד קורא לו "שלום בין ידידים". לשלב שני דברים שלכאורה לא עובדים, ולשלב אותם למשהו גדול. למשל תזמורת ניו אורלינס, ב-1919, לארגן מערכת תופים שתנגן על מלודיה. הייתה המוזיקה האירופאית והמוזיקה האפריקאית, המקצב והמלודיה, ולכאורה זה לא יכול לעבוד. אבל כשאיזה מפיק אחד מחליט לשלב את כל התופים למערכת אחת, כי אין לו כסף לשלם לכמה מתופפים, זה ברייק לא נורמלי.

אבל היום כמעט ולא קורים דברים כאלו.

אני מקווה שאנחנו טועים. שקורה ואנחנו לא יודעים. יכול להיות שכמו עלי השפיע "דה קווין איז דד" של הסמיתס, ועלייך "אוקיי קומפיוטר" של רדיוהד, יש איזה ילד שטיוי און דה רדיו משפיעים עליו ככה.

ועם הזמן, צמחו לך גיבורים חדשים?

היום הגיבורים שלי נוגעים בי יותר באופן אינטילגנטי מאשר באופן רגשי. כשהייתי בכיתה ח' וקניתי את סרג'נט פפר, זה היה חדש לגמרי, הייתי ארץ קלה להיכבש, ולוסי אין דה סקיי העיף אותי. אני מזהה היום ששני האנשים החשובים ביותר במוזיקה מבחינתי אחרי כל השנים הם ת'ום יורק ובק, אבל זה כבר זיהוי אחר.

אולי אתה כבר לא מתרגש מזה?

אני מתרגש מהמוזיקה, אבל אני כבר לא ארץ כל כך קלה להיכבש. אתה מבין?

וזה עצוב או שזה טוב?

זה מה שזה. למשל כשנירוונה הגיעו, איזה מבקר אמר, אל תצפו ממני להתרגש מזה אחרי ששמעתי כבר את הסטוג'ס. אבל אצל ילד בן 15 זה אחרת. זה לא אותו דבר לשתות עראק אחרי ששתית 4 עראק, מאשר שתית אחרי גמילה.

ההתמסרות הזו עוברת לדברים אחרים עם הגיל, או שזה פשוט מקבל צורה אחרת?

שאלה מעולה. עדיין, אלג'יר, או בלחסן, תופסים את כולי. אבל אני מודה שכבר פחות משנה לי העניין הצורני, ויותר העניין האנושי. לא משנה אם זה ברהאמס, או ג'ימי פייג', או ת'ום יורק. מה אני יכול לקחת ממנו לחיים שלי? האם הוא משחרר אותי? האם הוא מביא לי איזה רעיון ממש טוב שאני יכול לרכב עליו שלושה חודשים? הוא פותח סתימות? או שזה עוד פעם מישהו שבא ומביא טפט מוזיקלי נאה?

זה משנה לך בחיים? אתה מסתובב עם זה? זה יושב לך בראש כשאתה כותב?

כשליאונרד כהן כותב "וי אר אגלי באט סטיל האב דה מיוזיק", זאת שורה גדולה. כי הוא חצוף. וכי הוא נותן לך רשות. וכי הוא עושה את זה כל כך יפה. ובגלל המקום והזמן שאתה שומע את זה. וכשליאונרד כהן עומד מול המראה לשר את השורה הזאת לעצמו, הוא פותח לי מקום גדול.
כשהבסיסטית של הטוקינג הדס, באלבום רמיינינג לייטס, מנגנת את אותו ריף של בס במשך שיר שלם, ארבע דקות שלמות, וזה כל כך גדול, יש פה אמירה מסוימת, וזה משנה אותך. היא הרבה יותר גדולה מהערך האסטתי שלה. זה כבר איך שאתה עושה קפה. זה הרבה יותר גלובלי. זאת המוזיקה שגדלתי עליה, וכל אחד מחפש את הרגע שבו הוא היה מאושר פעם, ואת זה אני כנראה אחפש עד יומי האחרון.

כן, אני קורא ספר שלם ששוה את זה בגלל שורה אחת שמעיפה אותי בסוף. בשביל זה אנחנו שם, בשעה של הופעה מעצבנת, עם רגע אחד ששווה את זה, הא?

אנחנו שם בשביל לא לקנות את השקר המבעבע שאנחנו מספרים לעצמנו. בשביל למצוא איזה רגע מסוים, שאני ועוזי וייל אוהבים לקרוא לזה "פריצה לשידור", שבו כל המעטה הזה נסדק. לפעמים האמנות יודעת לתת את זה. לפעמים. רגעים כאלו שאתה אומר "וואו, אתה ראית את זה? זה בכלל הרבה יותר גדול ממה שחשבתי! זה חיים! היו פה חיים!"

וכשאתה כותב, אתה מחפש את הרגע הזה?

רק את זה. רק את זה.

ואתה מנסה לנסח את זה לעצמך, או מחפש להוציא את זה כדי להעביר את התחושה לאנשים אחרים?

תראה, יש איזה תום מסוים שאני מקווה לא לאבד אותו, שטוען שאם זה טוב לי זה טוב לכולם, זה טוב לעוד מיליארד אנשים. בלי זה, אין טעם להיכנס לזה בכלל. זה מאוד עניין של השתוות מצב בין אנשים. אני גם לא חושב שאני אמכור מיליארד עותקים מהאלבום הבא שלי. אני פשוט שמה שאני חושב שהוא כל כך נוגע בי, שהוא יגע בכולם.

ואין את הצורך של לשחרר בכתיבה?

יש. אני יכול לכתוב שיר כל יום. זה פתח שפתוח כל הזמן ונובע כל הזמן, ורק בשביל זה האמנות היא שם.

ואתה עושה את זה? כותב שיר כל יום?

לא.

למה?

כי אני אידיוט.

מה זאת אומרת?

להיכנס לחדר ולכתוב שיר זה כמו לנסוע לטיול, לבד, ולא קורה שם כלום. אתה פשוט משקיע אמונה בהנחה שכבר עשית את זה פעם, ושזה לא נכון. אז אתה מתחיל, ובסוף משהו קורה. דני דותן אמר פעם, שהדבר הכי טוב ליצירה זה קצת שעמום. אז אני אגדיר את זה אחרת, כי אני לא חושב שזה שעמום. זה פשוט נסיון למחוק את כל התודעה הטריוויאלית, ולראות מה קורה.

קצת כבד, למחוק את התודעה הטריוויאלית. למה אתה מתכוון?

למה אנשים מנגנים? למה אנשים עושים מוזיקה? בדיוק בשביל זה.

אתה מתכוון ללרדת שכבה אחת למטה?

אני לא אוהב את הביטוי. אולי לעלות שכבה אחת למעלה.

אולי זה ההבדל בין השירים של קום המדינה לשירים של היום?

אולי. מעניין גיאוגרפית.

וזה נכון לגבי ההלחנה או שרק לגבי המילים?

לגמרי. לגמרי. אני לא ממש מוצא הבדל בין הלחנה לבין כתיבה. כי בכל מקרה, הפעולה החשובה היא המחיקה. של "חלאס ממני ומכל מה שקרה לי היום, ונראה מה יכנס". זה בעצם לקלף את "מה שצריך". כל החיים אנחנו עושים את "מה שצריך", חוץ מבאמנות.

אבל בסופו של דבר, המקצוע שלך זה מוזיקאי. זה מה שאתה צריך, לא?

לא. אני חושב שכל כך הרבה אנשים נכנסים לעשיית מוזיקה, בגלל שהם כל כך צריכים את מה שהם לא יודעים מה שהם צריכים, אז הם חייבים להיכנס ולגרד את התת מודע שלהם, אין מה לעשות. אצלי זה נובע מצורך כלשהו, מחוסר. יש בנאדם שיגיד, "אין מה לשמוע ברדיו, איזה באסה". ויש בנאדם שיגיד, "אין מה לשמוע ברדיו, אז עכשיו אני אעשה שיר ממש טוב שיקח את הרדיו". מזה באתי, מזה שהיינו מסתובבים ברחובות ואומרים, "אין מה לשמוע".

זו שחצנות שאתה יכול לשמור רק לגיל צעיר…

מממ… אולי. אבל אני מנסה לשמור על זה עד היום. אני מנסה כרגע לשמוע את השירים המזרחיים הכי הולכים, ולהגיד "לכם יש פאשן, עכשיו גם לי יש פאשן". זה היה "עדינה". להביא שיר, שכל החבר'ה בצבא ישמעו אותו ויגידו "שיר גדול".

אז משם בא "חייל אמריקאי במיטה"? כדי לתפוס את הקהל?

ברור. לתפוס את הקהל, אבל בדרך שלי. היינו בקומזיצים? עכשיו נתפוס את הקהל, אבל כולם ישירו "חייל אמריקאי במיטה". כמה מטופש. זאת המציאות, ובואו ננסה להפוך אותה על הראש, ונראה מה קורה.

והניצוץ הזה עדיין נשאר?

תראה, עם הזמן, יש שתי מציאויות. זאת של השיר, וזאת של הרחוב. בשיר ממש טוב, הן מתלכדות.
לפעמים גם שיר נכתב, ואין לו קשר לכלום, הוא יוצר רחוב חדש. זה לא תמיד מובן, אבל זה המקום שהכי מושך אותי קדימה, דברים שאני לא מבין. זה כמו לומר, "יש פה מגרש משחקים חדש לחלוטין".

אז מה יש במגרש משחקים היום? מהם הפרוייקטים הבאים?

אנחנו סוגרים את העריכה של האלבום הכפול של פונץ' בהופעה, וכנראה נעשה עוד פסטיבל פונץ' לקראת ראש השנה, יש אלבום חדש של דצמבר שכבר גמרנו, עוד אלבום לפרוייקט של ענבל בן זקן למחול מודרני, שזה בכלל מודרני קלאסי, וזה ממש בוער לי וזאת ממש מוזיקה טובה שאני חייב להוציא אותה, והאגרוף.

אני אהיה קצת בוטה: זה לא מרגיש מטופש היום להוציא דיסקים?

כן, זה כן.

אז למה אתם בכל זאת עושים את זה? בייחוד לפונץ', שתכל'ס, לצערי, אין להם יותר מדי קהל?

פונץ' יציבה מהיום שאני זוכר אותה. תמיד יש את האלפיים איש שקונים את זה.
ובקשר לדיסקים, אני קורא לזה "הדיסק הפסכולוגי". גיליתי ומצאתי, ופה אני פותח נקודה מאוד פרטית וסודית, שאנשים הרבה יותר נהנים להוריד דבר שנמכר כדיסק, מאשר אם הוא סתם באינטרנט. אז אני עושה דיסקים פסיכולוגיים.

אתה חושב שזה ישתנה מתישהו בקרוב?

הבריינסטורמינג של פונץ' הוא מדהים, עולים רעיונות יפים כל הזמן. אבל בסופו של דבר זה לא באמת משנה. העיקר שאנשים נהנים מהמוזיקה שאני עושה, ושאני נהנה מהמוזיקה שאני עושה.
אחד הדברים שקלטתי בסיבוב של האגרוף, הוא שזה לא באמת משנה איך זה יוצא, בסופו של דבר אנשים נהנים מזה.
תראה, האלבום הכי מצליח שעשיתי הוא אלבום שלא קיים. אלבום המצעדים מכר אלף עותקים, ועדיין הפך להכי מוכר. אז מה זה אומר? כנראה שכלום.

ובתור בנאדם שחי מזה, זה מעצבן אותך?

ממש לא. תראה, אני לא קניון. אני לא פארקים. אני די מחבב את זה. ועם השנים הבנתי שזה די דומה למה שרציתי. יש לי את הקהל הכי מגניב בעולם. החברים הכי מגניבים בעולם…

העיניים שלך נדלקות כשאתה מדבר על זה.

מה אני אעשה? אעמוד על גג עזריאלי ואשיר את האגרוף?

זה לא בפנטזיות?

אני לא חושב שבגיל 44 זה יקרה [בחיוך].
בגלל האקס טריטוריה של פונץ' ושלי, במשך 20 ומשהו שנים, אתה גם לומד להינות מזה. הלב שלי, והלב של האנשים ששומעים את המוזיקה שלי, הם אחד. הכל בסדר, הלאה.

ואתה מכוון לקהל האינטימי שלך?

אני מכוון לעשות את היצירה החדשה, שאני שלם איתה. יבואו אלף, יבואו מיליארד, תפתדל.

יש דברים שעשית ואתה לא שלם איתם?

אם אני רוצה, ואם אני לא, אני חתום על הכל. אני לא מסתכל אחורה. ועדיין, הרבה מהשירים הולכים איתי מההתחלה. "ונדמה שיישוב", "עדינה"…

לא נמאס לך לנגן את עדינה כבר עשרים שנה?

נמאס, אבל מה לעשות.
הייתה איזו הופעה של לו ריד, שממש ביאסה אותי. הוא לא ניגן שום שיר מתוך ברלין, שזה האלבום שלו שאני הכי אוהב. ואלו הדברים שכרתתי ברית איתו עליהם, וזה לא שם. אז אני מנסה בכל זאת לשמור על הברית הזאת עם הקהל שלי.

בהופעות של פונץ', תמיד נראה שאתה מנסה לסחוף את הקהל לקצב, לשירים שזזים בהם. לעומת זאת, בהופעות שלך נדמה אתה נהנה שאנשים מקשיבים.

זה נכון.

מה ההיגיון? בסופו של דבר, בשני המקרים מדובר בשירים שאתה כתבת.

אני חושב שמצאתי איזשהו איזון. כשפונץ' מופיעה, מבחינתי זאת סוג של מסיבה. נכון, מסיבה קצת עצובה וקצת שמחה, אבל מסיבה. בהופעות שלי אני מספר סיפור. וזה באסה שיש לך סיפור ואין לך מסיבה. תראה, אני אוהב ללכת לים לתפוס גלים, ואני אוהב ללמוד תורה. זה לא סותר.

אבל למה אתה תמיד הולך לים ביום שני, ולומד תורה בשישי?

שאלה מצויינת. חבר שלי אמר לי פעם, שמתישהו בניינטיז שברתי את היד. ובינתיים היא התאחתה ולא שמתי לב. כשפונץ' הראשונה יצאה, היינו מאוד מובנים בחוץ. היה לאנשים ים כאב, אבל גם ים להיטים. והיינו עושים הופעות של שישה שירים, לא הרשו לנו יותר. זה ביאס לנו את הצורה. ועכשיו זה מין פיצויים שכאלו.
זו תקופה טובה, אני יכול לקבוע מה יהיה.
תשמע, למה אתה מחוייב בסופו של דבר? להביא את הפוטנציאל המלא שלך. זאת הדרך שלי, לעשות גם הופעות של פונץ', וגם הופעות של יוסי.

ולא נמאס עדיין?

לא, ממש לא. כששיר קורה, אתה תופס את הראש כל פעם מחדש. וכשזה עובר לאנשים, זה בכלל מטורף. תשמע, לא בטוח שאשאר במוזיקה לעוד הרבה זמן.

ואז מה?

לא יודע. אי אפשר לדעת.

כשהיית נער, מה חשבת שתרצה להיות?

שאני אעשה הופעות שכולם יבכו בהם. בתור נער בן 16, חשבתי על היום שבו אני אהיה בן 40, ואעשה הופעות שאנשים יבכו בהם, ויכירו את עצמם. זה המוטו שלי.

[אני מחייך] זה עובד לא רע!

כן, נראה לי שזה מתקרב [בחיוך].

ומה החלומות היום?

קודם כל, שכולם יהיו בריאים.
וגם לאחד את כל הדברים. שלא יהיה הפרש בין מסיבה לבין ספר.
ושלילדים שלי יהיו חיים טובים כמו שהיו לי.
אה, ויש לי עוד חלום. להיות ראש ממשלת ישראל. או לפחות ראש עיריית תל אביב. ולעשות את העבודה שלהם סוף סוף כמו שצריך.

…