איש קם ועוזב. איש יוצא למסע רוחני. איש מחפש, איש חוקר. איש הולך, איש חוזר. איש מבין.
זה נראה כמו סיפור על הבודהה, אבל זה לא בדיוק, ולמרבה ההנאה הוא אכן מופיע ונוכח בסיפור. זה סיפור על איש שמחפש את הדרך, והרמן הסה פשוט גאון כשזה נוגע לסיפורים כאלו. אבל מה שאני אוהב במיוחד אצל הרמן הסה, הוא שבניגוד להרבה סופרים אחרים שמספרים סיפורים דומים, הוא לא מפחד מלספק גם תשובות לשאלות הפילוסופיות והקיומיות שהוא מעלה, שזה הרבה הרבה יותר קשה מאשר רק לשאול אותן. אם מוסיפים לכך את העובדה שהוא גם מספר סיפורים בחסד, ושהוא מצליח ליצור אווירה מופלאה ושונה בכל ספר שלו, אני יכול להבין איך הוא הגיע למעמד של סופר מיתולוגי, ובצדק.
…
"אכן זקנתי", אמר גווינדא, "אלא שמעודי לא חדלתי מלחפש. לעולם לא אחדל מלחפש – זה כמדומה ייעודי. אף אתה, דומני, מן המחפשים היית. שמא תאמר מילה, נכבדי".
ויאמר סידהארתא: "וכי מה אוכל לומר לך, מכובדי? אפשר שאתה מפריז בחיפושיך? שמרוב חיפוש אין אתה מספיק למצוא?"
…
את "סידהארתא", בכל מקרה, גמעתי בקריאה כמעט רצופה (על אף התרגום המיושן שבו אני אוחז). הוא שאב אותי לתוכו, ולמרות שהוא מספר סיפור רוחני של בחור הודי שחי לפני אלפיים חמש מאות שנה, הוא גרם לי לחשוב המון על החיים שלי פה, על אף השוני הגדול. וזו, בעיניי, ספרות גדולה.
…
עזוב אותך מיוגה 