אני חובב קטן מאוד של שירה, אבל שיר שנתקלתי בו באיזה בלוג הטיס אותי להשיג את אסופת השירים הקאנונית הזו, ואשכרה לקרוא שירה. זה איפשהו בין לא-פופלארי לבין היפסטרי, לקרוא את אלתרמן היום – אבל בשירה שלו יש כל כך הרבה יופי בלתי נתפס, שבכלל לא אכפת לי. המקצב הפנימי של המילים שמתנגנות בקצב כה ברור רק מעצם הקריאה, הדימויים היפהפיים, וכל זאת כשמתחת פועם המון המון רגש. אז בלי להיכנס לאיזשהו דיון במקומו של אלתרמן בהיסטוריה של השירה והשפה העברית – הקריאה באסופת השירים האדירה היא חוויה מלאת יופי, רגש ומשמעות, גם (ובעיקר) היום.
…
״רק מלים נוכריות את קוראה כאגרת.
לו סלחי לי על קור החרוז הצלול.
על עלבון אהבה כה פשוטה ואכזרת
שהלבשתי לה כותונת משחק וצלצול.
זה השיר, אל בינה נשאתיו ואל גודל,
בנתיבת הנדודים הישנה,
משולחן אל חלון ומכותל אל כותל,
בין תמונות ועיניים כלות לשינה.״
…
עזוב אותך מיוגה 