במשפט אחד – כאילו רוברטו בולניו כתב את העלילה שפול אוסטר התווה.
ובקצת יותר… הגיבור הוא נלסון, שחקן צעיר במדינה כלשהי באמריקה הלטינית (כלומר פרו), שמצטרף ללהקת שחקנים שיוצאת לסיבוב הופעות ברחבי האנדים, עם מחזה סאטירי קיצוני למדי. לקח לי קצת זמן להיכנס לתוך הסיפור, אבל מרגע שזה קורה, הוא סוחף עלילתית (באופן אוסטרי מאוד) וגם כלפי הדמות הראשית, שמעוררת הזדהות ב״פעירות״ שלה, באידיאליזם הנאיבי, בהתלהבות ובעצבות. ובכלל, הדמויות מעוצבות, כאמור, קצת כמו שהייתי מצפה שבולניו יעצב אותן.
…
פטלרגה כבר נרדם; נלסון היה שקוע בהרהורים. העיר אכן הייתה יפה. לא יימצא מקום אחר בעולם שהוא שייך לו באופן כה מוחלט.
ולכן חלם תמיד לעזוב, ולכן פחד כל כך לנסוע.
…
ובנוסף לכל, או אולי מעל הכל, כמו בהרבה מיצירות האמנות האהובות עליי (שוב, ע״ע בולניו) – הסיפור חוקר באופן די אינטנסיבי את מקומה של האמנות בחיים, את האופן שבה היא יכולה לחולל שינוי, לרגש, לחבר בין אנשים, וגם לעתים להרוס אותם. מעניין, ונותן עוד עומק וסיפוק.
…
עזוב אותך מיוגה 