זהירות, גילטי פלז'ר. על פניו, ל"יום אחד" יש את כל הפוטנציאל להיות ספר מציק ומייגע שמיועד לנשים. סיפורם של אמה ודקסטר לאורך כמה עשורים, כפי שהוא נדגם באותו התאריך (ה-15 ביולי) מסוף הקולג' ועד בגרותם. סיפור אהבה (צינית ומלאת מהמורות, אבל אהבה), עם טריק ספרותי די מציק, שמנסה להיות גם שנון ומצחיק – לכאורה כל הסיבות כדי שאתאכזב. אבל דיוויד ניקולס דווקא מצליח לצאת מהמהמורות האלו בצורה נהדרת. הוא כתוב טוב מאוד (על אף התרגום הבעייתי שהנכיח מאוד את האנגלית שבה נכתב הספר), שנון למדי (שנוגע בטרחני אבל נמנע ממנו), זורם, ואפילו מותח – בסופם של רוב הפרקים ממש רציתי לדעת מה יעלה בגורלם של אמה ודקסטר בשנה הבאה. הדמויות מעניינות ומתפתחות (לא תמיד בצורה עגולה לגמרי, אבל עדיין), והסיפור כולו בהחלט מעורר מחשבה: על יחסים ועל אנשים, על החמצה ועל מימוש, ועל החיים הרגילים והמיוחדים כאחד של אנשים צעירים.
"בגיל שלושים ושמונה זה לא הולם, לא מכובד, לנהל מערכות יחסים או רומנים בלהט ובעוצמה של גיל עשרים ושתיים. להתאהב ככה? לכתוב שירים, לבכות לצלילי שיר פופ? לגרור אנשים למתקני צילום אוטומטיים, לקחת יום חופשה שלם כדי לערוך קלטת אוסף, לשאול אנשים אם הם רוצים לישון איתך במיטה רק בשביל החברה? בימינו אם מצטטים את בוב דילן או את ת"ס אליוט או חס וחלילה את ברכט באוזני מישהו, הוא מחייך בנימוס ונסוג בשקט, ואיך אפשר להאשים אותו? זה מגוחך, בגיל שלושים ושמונה, לצפות ששיר או סרט ישנו את החיים…"
אז למרות העניין והקצב הטוב הייתי מהדק איזה רבע מהספר, אבל בסופו של דבר, ספר כיף ומעניין כאחד, ואחלה גילטי פלז'ר על המדף שלי.
…
עזוב אותך מיוגה 